יום שבת, 28 בדצמבר 2013

3 קטנות על הפסיכולוגיה של הציונים

לא לעתים קרובות מבקשים ממני לחלק ציונים בסוף קורס, מה שאומר שברוב המקרים שאני מלמד אני זה שמקבל את הציונים מהמשתתפים בדמות משוב. אבל מדי פעם מי שמארגן את הקורס רוצה לדעת כמה כל אחד מהמשתתפים השקיע, וציון נשמע כמו דרך טובה למדוד זאת. מאחר ובשבוע שעבר זכיתי להעביר קורס עם ציונים, חשבתי לנצל את הפוסט ולחלוק מה שלמדתי על הגישה שלנו לציונים, בתור תלמידים וגם בתור מורים.

1. ציונים גורמים לנו לעשות דברים קשים


נשמע ברור נכון? אבל האמת שזה די מפתיע. מספר אחד שאין לו שום חשיבות מלבד היותו כתוב בתעודה (שגם לה אין שום חשיבות) גורם לאנשים להתנהג אחרת לגמרי באותן הנסיבות בדיוק.
אני לא יודע כמה מכם יצאו לקורס במסגרת מקום העבודה, אבל אני יכול להבטיח לכם, וגם כתבתי על זה בעבר, שאם יש דבר אחד שאתם לא אוהבים לעשות כשאתם משתתפים בקורס זה לתרגל. הכיף שלכם זה לשבת ולשמוע את המרצה חולק מהידע והנסיון שלו ולקבל את כל החומר מסוכם יפה בחוברת עם תוכן עניינים. להתמודד עם אתגרים אמיתיים ? להשאר ערים לילה שלם ולחשוב על פתרונות יצירתיים לתרגילים ? להפתיע את עצמכם ולשמוח כשבסוף זה מצליח ? עדיף להשאיר את העבודה הקשה לחיים האמיתיים, בקורס תן לנו להנות.
אבל רק תכניס ציון לתוך המשחק הזה והכל משתנה. פתאום תרגיל שבכל סיטואציה אחרת היה זוכה לכתף קרה מפאת כמות המחשבה והיצירתיות הנדרשת לפתרונו מקבל את תשומת הלב המלאה שלנו.
פתאום אנשים שמעולם לא ישבו לתכנת ״אל תוך הלילה״ יושבים ומשקיעים את מה שצריך כדי באמת ללמוד. ואתם יודעים מה ? הם אפילו מרוצים מזה בסוף.

2. ציונים גורמים לנו לרמות


עוד עובדה שאתם מכירים מחייכם האישיים. אף אחד לא מעתיק שיעורי בית שאינם לציון, אבל נסו לתת תרגיל עם ציון או עבודת גמר, ותקבלו הרבה פחות פתרונות שונים מאנשים בכיתה. אבל לא מדובר רק בהעתקות. השבוע נתתי לתלמידים לפתור תרגיל והוספתי שכל מי שיפתור אותו יקבל בונוס לציון.
התרגיל לא קשה אבל אני יודע מפעמים קודמות שנתתי אותו שהוא דורש קצת יותר השקעת זמן ממה שאנשים מעוניינים להשקיע בקורס. בסוף הקורס ישבתי עם כל אחד מהמשתתפים לשמוע חוויות וגם שאלתי אם הגיש את תרגיל הבונוס.
פה המקום לציין שכל התרגילים כבר הוגשו מבעוד מועד, כך שהתשובה בהקשר זה לא יכולה להשפיע כלל על הציון עבור אותו התרגיל. למרות זאת גם אנשים שלא הכינו את התרגיל העדיפו להתחמק, להגיד שפתרו חלקית ואף היו שלא זכרו אם הגישו או לא.
הנקודה כאן היא שאף אחד לא הצליח להגיד בצורה פשוטה וישירה ״לא פתרתי את תרגיל הבונוס״ לכשנשאל על כך. זה מטריד בעיניי.

3. למידה אמיתית לא מתרחשת בקורס, ולכן הציון לעולם לא משקף ידע.


וכשאני קורא את הכותרת השלישית גם אני קצת מופתע. אם למידה לא קורית בקורס אז בשביל מה כולנו באים לשם? אז האמת היא שרכישה אמיתית של מיומנות לוקחת זמן. הרבה מאוד זמן. בקורס אתה מקבל את הכלים שבעזרתם תלמד. הלמידה האמיתית של מתכנת מתחילה כשהוא כותב מוצר אמיתי בטכנולוגיה שלמד. כפי שהלמידה האמיתית בנהיגה מתחילה אחרי שקיבלת את הרשיון, והלמידה האמיתית של עו״ד מתחילה כשהוא מתחיל לייצג לקוחות אמיתיים.
אז מה בעצם אומר הציון הזה? כמה אתה ״מוכן״ להתחיל ללמוד? איזה ידע בדיוק הציון בכלל מסוגל לשקף, אם הוא מבוסס על מספר מאוד מצומצם של מקרים אתם התמודדת?
אם אני רוצה לדעת כמה מישהו יודע אני אלך להסתכל על תיק העבודות שלו, על דברים אמיתיים שעשה, על הטקסטים שכתב, ההרצאות שהעביר או האנשים שעבדו אתו, ואחפש לראות את העשייה לאורך תקופת זמן ארוכה ככל האפשר.

ציונים, אם כן, הם אחת הדרכים שלנו להניע את הסטודנטים לפעולה. אנו משתמשים בהם כמנגנון חברתי שעוזר לאנשים ללמוד. ככל שהציון יהיה אישי יותר, במובן זה שכל אחד ידורג בסקאלה אחרת ועל פי הישגיו, אנו נוכל לצמצם את תופעת הרמאויות (שהיא חלק בלתי נפרד מרעיון הציונים) וכך להשתמש בחוכמה במנגנון זה.

יום שבת, 21 בדצמבר 2013

ומה אתם עושים אחרי שפישלתם בהרצאה?

תמונה באדיבות 123rf.com
אשה נכנסת לאולם להעביר הרצאה. חלק מהדברים שהיא אומרת מעוררים מחשבה, חלק מצחיקים, חלק מעבירים איזשהו מסר ובין כל החלקים יש גם לא מעט שטויות. החל מאי דיוקים קטנים, דרך ציון ״עובדות״ שלא נבדקו וכלה בחוסר הבנה מוחלט של חלקים מסוימים עליהם היא מדברת. הכל נאמר בבטחון ובסיום ההרצאה יש גם זמן לשאלות ומחיאות כפיים. רק מעטים הבחינו שהיא רחוקה מלהיות מומחית סייבר.

גבר נכנס לכיתה ללמד קורס על שפת תכנות מסוימת. הוא עובר עם המשתתפים על הספר, פותר אתם את התרגילים ומתבל את הכל בדוגמאות וסיפורים. בין העמודים והדוגמאות הוא גם מכניס הרבה מאוד אי דיוקים, עובדות שלא בדק עד הסוף ואפילו טעויות של ממש. בסיום הקורס הוא מקבל משוב טוב מרוב המשתתפים. רק מעטים הבחינו שהוא מעולם לא כתב כלום בשפת התכנות עליה דיבר.

כולנו השתתפנו בהרצאות מסוג זה. בתור משתתף בהרצאות אני שומע כל הזמן מרצים שההבנה המקצועית שלהם לא מספיק טובה בנושא עליו הם מדברים, וכמובן בתור מרצה לוקח הרבה מאוד זמן לפתח הבנה מקצועית מספיק טובה כדי ש-100% מהנוכחים יסתכלו על הידע המקצועי שלך בהערכה. בהרצאות הראשונות שתעבירו, יהיה מישהו בקהל שיודע יותר טוב מכם. יהיו שאלות שלא תדעו לענות עליהן ואתם תגידו שטויות. הדרך היחידה להמנע מזה היא לא לקום לדבר.

עכשיו בואו נחזור לסיפורים מההתחלה. מה היה קורה אם שתי ההרצאות היו מצולמות? כאן זה נהיה מעניין כי עכשיו כל מי שקצת לא אוהב את הסגנון של אחד המרצים יכול לשתף את הפאדיחה בין כל חבריו, שבתורם ישתפו בין כל חבריהם. ניתן אפילו לערוך קליפ ״המיטב״ שיחסוך לאנשים לצפות בהרצאות המלאות, ויאסוף רק את האי דיוקים מחוץ להקשרם. לפעמים קליפ כזה יכול אפילו להגיע לאלפי צפיות ויותר ביוטוב.

אבל השאלה המעניינת היא כמובן לא האם מרצה עשה פאדיחות או לא. השאלה היא האם הקהל שישב באולם למד משהו חדש, שינה משהו מהרגליו הישנים או התחיל לחשוב אחרת על דברים שלגביהם היה שרוי בקבעון. המטרה של הרצאה היא בסופו של דבר הקהל, לא המרצה.

כשרק התחלתי להעביר הרצאות חשבתי שאני יותר חכם מכל העולם, והתנדבתי להעביר קורס בשפת תכנות שלא כתבתי בה מעולם. השקעתי ימים ולילות לקרוא ולשנן את ספר הלימוד כדי להגיע מוכן לקורס, ובסופו אכן קיבלתי משובים לא רעים מרוב המשתתפים. משתתף אחד כתב לי במשוב באכזבה רבה שהוא שם לב שלא כתבתי מעולם בשפת התכנות הזאת, ואף פירט את כל הטעויות והפאדיחות שעשיתי. זה גרם לי להרגיש די רע.
אבל החלק המעניין של הסיפור קרה 3 שנים אחרי, כשפגשתי משתתף נוסף שהיה בקורס. הוא סיפר שאופן ההעברה והכלים שנתתי לו בקורס עזרו לו שנים קדימה. כל ה-3 שנים האחרונות הוא מתכנת בשפת התכנות הזו והרבה בזכות ההסברים שלי.

מאז העברתי מאות קורסים, חלקם טובים וחלקם פחות. אני בטוח שאם מישהו ייקח את כל השטויות שאמרתי בשנים האחרונות ויעשה מזה קליפ אני ארצה לקבור את עצמי מבושה. אבל אני גם בטוח שאם מישהו ייקח את כל הדברים הטובים ויעשה מהם קליפ זה יהיה שווה את הכל.
בשורה התחתונה, לכל מי שצפה בהרצאת פאדיחה כזו או אחרת והחליט בתגובה שהוא לעולם לא יעלה לדבר או יעביר הרצאה רק אבל רק אם הוא בטוח ב-200% במה שהוא אומר, תדעו שאין דבר כזה 200% וגם לא 100%. הדרך היחידה לדעת שההרצאה שלך טובה היא להעביר אותה מול אנשים אמיתיים, ולקחת את הסיכון. אחרי זה עושים את שוב, ושוב, ושוב, עד שזה מצליח. מה שאני עושה אחרי שפישלתי בהרצאה, אם כן, הוא להמשיך להרצות. בסוף זה מצליח.


יום שבת, 14 בדצמבר 2013

הדבר החשוב ביותר בהרצאה איננו איך לדבר, אלא...

הדבר החשוב ביותר בהרצאה איננו אופן ההעברה, אלא תוכן הדברים עצמם. ואת זה רבים מאתנו שוכחים כשאנו באים לתכנן או להעביר הרצאה. על פניו השיטה נשמעת די פשוטה (וזמן רב גם אני חשבתי שככה זה עובד): תבחר נושא שמעניין אותך, פתח ספר, תסכם את הספר למצגת, תבל בקצת סיפורים מהחיים ויש לך הרצאה. נשמע מוכר ? אם כן, כדאי שתמשיכו לקרוא.

לא משנה על איזה נושא תבחרו לדבר, קיימות שתי גישות שונות שאפשר לקחת בעת בניית ההרצאה. אנו יכולים לקחת את גישת ספר הלימוד, זו שלמדנו בבית הספר ובאוניברסיטה, לפיה יש כמות של חומר שצריך ללמד, ועלינו להעביר את החומר הזה. החומר כתוב בספר הלימוד ובסוף הסמסטר יש מבחן על החומר ולכן המשתתפים צריכים להכיר את התכנים במלואם.
מי שנוקט בגישה זו יגיע מהר מאוד למצגת לא הכי מעניינת. הסיבה היא כמובן לא המצגת. לא משנה כמה תמונות תשימו בשקפים, כמה סיפורים תוסיפו כדי לתבל את העניין או כמה מצחיקים תהיו, בסופו של דבר מיצבתם את עצמכם כבן אדם שמעביר חומר שכתוב בספר הלימוד. הבעייה עם ספר הלימוד היא שלרוב הוא לא רלוונטי. כלומר, הוא בהחלט מכיל חלקים רלוונטיים לכל אחד ולכל זמן, אבל לא כל מה שכתוב בו רלוונטי לכל המשתתפים שלכם בנקודת הזמן הספציפית של ההרצאה.
הגישה של רובנו היום כלפי ספרי לימוד היא אמביוולנטית. מצד אחד אנו מעריכים את חשיבות החומר הכתוב שם, אך מצד שני אנו גם יודעים שכשנצטרך אותו תמיד נוכל לחפש בגוגל. מסיבה זו, רוב החומר שאנו שומעים בהרצאה נשכח דקות ספורות לאחר שההרצאה מסתיימת.

האלטרנטיבה, אם כן, היא לתת השראה. במקום לחפש איך להעביר את החומר שבספר, נסה לחפש מה אפשר לספר להם כדי לעזור להם להתקדם ולחפש את ההמשך בעצמם בספר. הנה כמה רעיונות לתבנית של הרצאה שיכולה להצליח טוב יותר מתבנית ספר הלימוד.

1. לפעמים צריך רק להראות מה אפשרי


כדי שמישהו יעלה על המסלול, הוא קודם צריך להבין למה בכלל לטרוח. התמקדות בתמונה הסופית ובאפשרי עוזרת למשתתפים להבין כמה הם רחוקים מהמקום שבו הם רוצים להיות. תתפלא לשמוע שאת רוב העבודה של לקרוא וללמוד אנשים יודעים לעשות לבד. מוטיבציה זה סיפור אחר לגמרי.

2. לפעמים צריך להראות איך הכל מתחבר יחד


הרבה מאוד הרצאות מתמקדות בתיאור כלי עבודה וטכניקות, כשמה שהמאזינים מעדיפים לשמוע זה איך משלבים את הכל לפתרון אחד כוללני. מכין הרצאה טכנית ? במקום להתמקד ביכולות השונות של שפת התכנות שלך, קח משימה פשוטה ויחד עם הקהל פתרו אותה מהסוף להתחלה. ביצוע מטלה בודדת מהסוף להתחלה (או אינטגרציה של הידע הכתוב בספר) היא הערך המוסף האמיתי שלך בתור מרצה.

3. לפעמים עדיף להתמקד בצעדים הראשונים


כשאנשים פוחדים להתחיל אין שום דבר שיזיז אותם מהמקום. הרצאה שכותרתה ״איך מתחילים לעשות מחקר ביו-רפואי בבית עם ציוד שקונים ברשת?״ שבה תציג למשתתפים את כל האתרים ותהליך הקנייה של הציוד, תפתח יחד אתם את הקופסאות שהגיעו ותראה איך עושים ניסוי קטן ראשון (שאולי אף יראה לך מטופש או בנאלי) שווה הרבה יותר מהרצאה שמתחילה עם כל הכלים ומציגה ניסויים מורכבים יותר.

יש לכם תבניות משלכם להרצאות מעניינות? שתפו בתגובות וכמובן הזמינו אותי לשמוע.

יום שבת, 7 בדצמבר 2013

הרצאה קצרה

אחד המיתוסים השגויים ביותר לגבי הרצאות הוא הנחת הקשר בין אורך ההרצאה לכמות ההכנה הנדרשת. אפילו אנשים שביום רגיל יודעים דבר או שניים לגבי הרצאות ישמחו לספר על היחס שעת הרצאה/שעת הכנה שלהם (כלומר, כמה שעות הכנה צריך בשביל לייצר שעת הרצאה אחת). הדיון החשוב הזה מחמיץ לחלוטין את הנקודה כשמדובר בהרצאות קצרות, באורך 15 דקות ופחות.
אז הנה הגילוי המפתיע שלי לפוסט זה — ההשקעה בכתיבת הרצאה נמצאת ביחס הפוך לאורך ההרצאה. או בפשטות, לא רק שהרצאה של 10 דקות לא תיקח פחות הכנה מהרצאה של שעה על אותו הנושא, במקרים רבים היא אפילו תיקח יותר. יש לזה שתי סיבות מרכזיות:

1. בהרצאה ארוכה יש זמן לתקן. כשאתה מעביר הרצאה של שעה זה ממש לא נורא אם שכחת משפט. בהרצאה של שעה אם מישהו לא הבין אפשר לראות את זה ולנסות להסביר שוב במילים אחרות. אפשר תמיד להוסיף עוד דוגמא או לשנות קצת ואפשר אפילו להתבלבל. בכל הרצאה הדבר החשוב ביותר הוא אופן העברת המסר, וכשיש יותר זמן אפשר לנסות להעביר את אותו המסר במספר דרכים, ולהתאים את עצמך לקהל.

2. כשמבקשים הרצאה של 10 דקות, אף פעם לא מתכוונים ל-10 דקות הראשונות. תחשבו על האוניברסיטה, כשיש שביתה והסמסטר מתקצר פשוט מגיעים פחות רחוק עם החומר (ואם יש לכם מזל החומר שלא למדתם גם לא יהיה במבחן). הרצאה של 10 דקות על נושא צריכה לשלב חלקים מההתחלה, מהאמצע ומהסוף של הרצאה ארוכה.

אז איך הכי כדאי להתכונן להרצאה קצרה ?

1. מתחילים במסר (המצגת יכולה לחכות).


זה נכון תמיד, ובמיוחד ככל שמקצרים את זמן ההרצאה. הדבר החשוב ביותר בהרצאה קצרה הוא להחליט מה אתם רוצים להגיד, או יותר נכון עם מה אתם רוצים שהאנשים יצאו מההרצאה שלכם. תעשו רשימה של כל הדברים שאנשים צריכים לקחת אתם הלאה, ואז נסו לקצר אותה למינימום ההכרחי. לרוב זה עדיין לא יהיה מספיק קצר, אבל בהמשך נגיע לעריכה ונקצץ עוד קצת.

2. התמקדו במסרים פשוטים.


כשיש 10 דקות לדבר כל מסר שאי אפשר לנסח אותו במשפט פשוט לא יצליח לעבור לקהל שלכם בצורה שיזכרו אותו. גם ככה אתם כנראה לא המרצים היחידים באירוע, ולכן מסרים מורכבים לא יעברו או שלא יובנו נכון.
רכזו את כל המסרים שלכם (2-3 לא יותר) ותנו להם כותרת שתהיה משפט אחד ברור וממוקד. שננו טוב טוב את המשפט הזה, זה מה שאתם רוצים שאנשים יקחו אתם הלאה. משפט אחד, זה הכל.
בהרצאה קצרה אתם קרן לייזר. מדויקים, ממוקדים וצרים.

3. אל תתביישו לחתוך במקומות החשובים.


הרבה פעמים אנשים מכירים ממש טוב את עולם התוכן שלהם, ובטוחים לכן שאי אפשר להבין נושא מתקדם בלי הבנה טובה של הבסיס. זה נכון במובן מסוים, אבל הטעות הכי גדולה של מרצים בהרצאות קצרות היא להתמקד בבסיס הזה. תעשו לעצמכם טובה, תניחו שכולם מבינים את הבסיס והתמקדו במסר, לאחר שפישטתם אותו למשפט אחד שכל אחד יכול להבין.
אני יודע שזה כולל קצת רמאות, ואני יודע שהיושר האינטלקטואלי שלכם יצעק. שיצעק. ברור לכולם שהחיים מורכבים ושהמסר הפשוט שלכם מסתיר עולם שלם של מורכבויות. מי שיתעניין מספיק גם יחפש לשמוע עוד. כל השאר יסתפקו בציוץ.

וכמו כל דבר, גם הרצאות קצרות הן מיומנות שצריך לעבוד עליה. אם יש לכם הרצאה חשובה להעביר, קצרה או ארוכה, העצה הכי טובה שלי היא לעשות חזרות, הרבה מהן, ועם שעון מול העיניים. רק כך תקבלו מושג טוב איפה אתם עומדים ומה צריך לשפר.


יום שישי, 29 בנובמבר 2013

הגיע הזמן לסגור את בית הספר (או: למה באמת יש לכם פחד קהל)

לכל אחד יש דברים שהוא לא טוב בהם במיוחד. שפות זרות למשל אף פעם לא היו הצד החזק שלי. אנגלית למדתי בגיל צעיר בזכות המחשב ומאז זה נשאר. לגבי צרפתית וערבית הסיפור היה פחות נעים.
המעט שאני זוכר משיעורי צרפתית היה שהמורה התקשתה להגות את השם שלי, והיתה מכנה אותי בשמות חלופיים (למשל עיתון). איכשהו בזכות עזרה מאנשים אחרים בכיתה בזמן המבחנים הצלחתי לקבל ציונים סבירים, וזה יותר ממה שאני יכול להגיד על ערבית, שם אפילו את האותיות לא ממש הצלחתי לצייר, כך שגם אם התשובות למבחן היו מונחות לי מול העיניים זה פשוט לא עזר.
מאז גם לא ממש ניסיתי ללמוד שפות בשום צורה או מסגרת מחוץ לבית הספר, ופשוט הסתפקתי בידיעה שאינני טוב במיוחד בשפות. יש לי אגב אמונות דומות לגבי מספר לא מבוטל של דברים אחרים שבהם אני פשוט לא ממש טוב.

מה בין לימודי הצרפתית שלי לפחד הקהל שלכם, אני שומע אתכם שואלים. השבוע התחלתי לקרוא את ספרו המצוין של קן רובינסון לצאת מהקווים, שעזר לי להתחיל לראות את הקשר. אחת הטענות המרכזיות שלו, היא שמעבר לנושאי הלימוד עצמם הנלמדים במערכת החינוך, בית הספר מעביר גם אמונות ותפיסות עולם המשפיעות על המשך חיינו. תפיסות אלו מקורן במהפכה התעשייתית. הן נגזרות מהאידאל של אדם פרודוקטיבי בן המאה ה-19. הנה כמה רעיונות מרכזיים כאלה הקשורים לפחד הקהל שלכם:

1. הרעיון שכשרון מולד הוא הכרחי להצלחה.
אתם אולי לא יודעים אבל פעם היו בתי ספר עיוניים ובתי ספר מקצועיים, והיה צריך להחליט מי ילך לאן. העיוניים הכשירו אותך למקצועות ״מתקדמים״ כגון רפואה או עריכת דין, והמקצועיים הכשירו אותך לעבוד במפעל או מוסך. מסתבר שיכולות מולדות מסוימות עזרו לך להגיע לעיוני או למקצועי (בארץ למשל זה היה קשור למוצא שלך).
למרות שלכאורה תם עידן ההסללה במערכת החינוך, עדיין יש מתאם גבוה בין מדדים מולדים לציונים. המסר המועבר לתלמידים החלשים: עדיף לכם לרדת לכיתת מב״ר כי ממילא לא תצליחו במסלול העיוני.
המסר שהסללה מעבירה לכל הצדדים הוא שהכשרון המולד שלך קובע במה כדאי לך להשקיע. אם נקודת הפתיחה שלך בדיבור מול קהל היא הזעה וגמגום, כנראה שזה לא מסלול שכדאי לך ללכת בו.

2. הרעיון שיש נושאי לימוד מועילים (ריאליים) ונושאי לימוד שאינם מועילים (הומאניים).
עוד רעיון שמועבר בצורה עדינה אך מדויקת. למרות שתוכנית הלימודים מאפשרת בחירה של המקצועות לבגרות, כולם יודעים שפיזיקה יותר מועיל מתיאטרון. הקידוש של המקצועות הריאליים בא על חשבון החיבור לרגש ולאנשים אחרים, שהוא יכולת הכרחית בדיבור מול קהל.

3. הרעיון שכולם לומדים באותה הדרך.

4. הרעיון שטעויות אינן חלק מתהליך הלימוד ויש להמנע מהן בכל מחיר.

אינני רוצה לטעון כאן שרעיונות אלו אמיתיים או לא אמיתיים. השאלה שלי — איך הם משפיעים על פחד הקהל שלכם. לדעתי מאוד לרעה. דיבור מול קהל מצריך יכולות של חיבור לאנשים והבנה של רגשות (כלומר דברים שנלמדים במקצועות ההומאניים, שאינם מועילים). כדי ללמוד לדבר מול קהל אדם צריך לטעות יותר מפעם אחת, ולהמשיך לנסות למרות זאת ולחפש את הדרך הנכונה להתחבר לאנשים עד שזה מצליח. מיומנות דיבור מול קהל היא אינדיבידואלית, כלומר כל מרצה טוב מביא משהו אחר להרצאה. אין כאן ספר הדרכה איך לעשות את זה נכון.

אני מכיר המון אנשים שישבעו שהם ממש גרועים בלדבר מול קהל, כשם שאני מוכן להשבע שאני ממש גרוע בלימוד שפות. האמת היא שככל הנראה אני לא כל כך גרוע בשפות, ואתם לא כל כך גרועים בלדבר מול קהל. אנחנו פשוט פוחדים לנסות.

יום שישי, 22 בנובמבר 2013

מה כל כך רע בתרגולי כיתה ?

יש לי חבר שמשתתף בהרבה קורסים מקצועיים במסגרת העבודה, וגם מזמין הרצאות וקורסים לחברה שלו. כששאלתי אותו על תרגילי כיתה פניו מיד הזעיפו. עדיף כמה שפחות תרגילי כיתה, הוא אמר. ״אני משלם למרצה כדי שיסביר את החומר״. אני ניסיתי להקשות — אבל, אתה לא מגיע לקורס כדי ללמוד ? והרי, ידוע שדרך עשייה ותרגול לומדים טוב יותר, לא כך ? לא בדיוק, הסביר לי החבר. ברוב המקרים החומר של הקורס יהיה רלוונטי לעבודה השוטפת רק בהמשך החיים. מה שחשוב שהקורס יעורר עניין, שהמרצה יענה על שאלות ויסביר בבירור את החומר, ושכל החומר יהיה מסוכם ומסודר כדי שאפשר יהיה ללמוד לבד לעומק כשיצטרך את זה.

אני מכיר את זה גם מקורסים שאני מעביר. בכל תרגיל כיתה לוקח למשתתפים זמן להתרגל לעובדה שעכשיו צריך לתרגל. יש כאלה שמיד מתחילים לעבוד, אבל רוב המשתתפים מנסים קודם לבדוק אימייל, לקחת כוס קפה או לעשות משהו אחר במקום. לכל אחד לוקח זמן שונה להתחיל לעבוד. גם אחרי שמתחילים, רוב המשתתפים לא מגיעים לקו הסיום בתרגיל. משפטים כמו ״אוקיי הבנו את העקרון אולי נמשיך בלי לכתוב את כל הקוד״ אינם נדירים.

הציפייה של אנשים שמגיעים לקורס או להרצאה, במיוחד אם מדובר בקורס מטעם העבודה, היא קצת כמו לצאת ליום כיף. אתם רוצים לשמוע סיפורים מעניינים, לשתות קפה, לפטפט ובדרך אולי ללמוד משהו.

אז למה בעצם אתם מעדיפים להשאר עם הרצאות פרונטליות משעממות במקום לתרגל לבד ? הנה כמה רעיונות:

1. החומר לא רלוונטי


אני מקווה שלא אפתיע אף אחד, אבל האמת המרה היא שרובכם לא נכנסים להרצאה מתוך כוונה ליישם מיד את כל הנלמד. להרצאות קצרות רובנו נכנסים כדי לקבל רעיונות חדשים או לשמוע על דברים שאנו לא מכירים. לקורס מקצועי רובנו מגיעים כדי ללמוד דבר או שניים חדשים מתוך סילבוס של עשרות נושאים. החומר של הקורס אמור לענות על הצרכים של כל המשתתפים. אך מאחר ואתם אנשים שונים, כל אחד מכם מתעניין מאוד בחלק מהנושאים, מתעניין באופן בינוני בנושאים אחרים ויש עוד כמה נושאים שכלל לא רלוונטים עבורו.

בהרצאה פרונטלית, גם חומר שהוא לא הכי רלוונטי, כשמועבר בצורה מעניינת מתובל בסיפורים עסיסיים יכול ״למשוך״ אותך פנימה. כבר שמעתי לא מעט הרצאות מרתקות על נושאים שאין לי שום נגיעה אליהם ביום-יום, ואני בטוח שגם אתם.

ובתרגול כיתה ? למישהו יש כוח לשבת לפתור תרגיל שאיננו רלוונטי לעבודה השוטפת שלו ? זה מרגיש קצת כמו בזבוז זמן, במיוחד כשיש לי אופציה לבדוק מיילים במקום.

2. לא הייתם מספיק טובים כדי לפתור את התרגיל


אף אחד לא יכתוב את זה בשום טופס משוב, אבל אני אומר לכם בתור מרצה בצורה בוטה וידידותית. יש תרגילי כיתה שדורשים ידע מוקדם בנושאים שרשמנו אותם כדרישות קדם לקורס, או שנלמדו בשיעורים קודמים. למעשה, רוב תרגילי הכיתה המעניינים הם כאלה.
אבל אם דילגתם על שיעור, או שהחלטתם להירשם למרות שאתם לא מכירים מספיק טוב את דרישות הקדם, הסיכוי שתפתרו את תרגיל הכיתה הוא נמוך.

אני יודע את זה, ואתם יודעים את זה. עכשיו השאלה מה עושים עם זה.

3. זמן העבודה היה קצר מדי


גם אם אתם מאוד טובים במה שאתם עושים, וגם אם כשאתם בפוקוס מלא אתם יכולים לפתור בעיות דומות לתרגיל הכיתה בזמן סביר, אחרי שקראתם עד לכאן אתם וודאי מבינים שתרגיל כיתה ממש לא מקבל את אותו יחס כמו בעיה אמיתית בסביבה מבצעית.

עכשיו נכניס לסיפור גם את מגבלת הזמן ונשאל: האם אתה מאמין שתוכל לפתור את התרגיל בזמן ?. אם התשובה חיובית, יש סיכוי טוב שתנסה להתמודד אתו, אבל אם התשובה שלילית רובנו נעדיף לחכות שהזמן יעבור. ממילא לא נגיע לקו הסיום עם תרגיל פתור, ואנחנו מתוכנתים להאמין שהמטרה חשובה מן הדרך.

ככל שזמן העבודה קצר, כך יותר אנשים מאבדים אמון ביכולתם להתמודד עם התרגיל. חוסר אמון זה מוביל לזה שאתם אפילו לא מנסים.

4. אתם לא מאמינים שתקבלו פידבק אמיתי על העבודה שלכם


איך זה יראה כשהכל ייגמר ? איך ייראה העולם שלאחר תרגיל הכיתה ? ברוב המקרים המרצה יציג את הפתרון וימשיך בשעור. ומה לגבי כל העבודה שעשיתם ? מה אם בחרתם דרך שונה מזו של המרצה והצלחתם (או שלא הצלחתם) ? האם הדרך שלכם גם טובה ? האם יש בעיות נקודתיות אחרות שמנעו מכם להגיע לקו הסיום ?
מי שחושב שכשייגמר התרגיל כל העבודה שנעשתה תמחק והשעור ימשיך במהלכו הרגיל, לא ישקיע את הזמן והעבודה בפתרון. אף אחד לא רוצה לדחוף אבנים במעלה ההר ולראות אותן בסוף מתגלגלות למטה.

5. איך בכל זאת אפשר להצליח עם תרגילי כיתה ?


מהנקודות שהעלינו עושה רושם שהמצב אבוד, ושהסיפורים על כיתות הפוכות, בהן תלמידים מתרגלים ביום ולומדים בלילה שמורים למקומות מוזרים מעבר לים. האמת היא, שניתן לעזור לתלמידים שלך להתמודד עם הפחדים שלהם וללמוד טוב גם דרך תרגילי כיתה, פשוט צריך להקפיד על מספר כללים פשוטים.

תיאום ציפיות הוא כנראה המרכזי ביותר, אנשים צריכים לדעת למה הם נכנסים ולבוא מוכנים. מי שמגיע לשמוע הרצאה ובסוף מקבל תרגיל כיתה הולך להתאכזב.

תרגילים מדורגים גם כן עוזרים לאזן בין פערי הרמות והעניין בין המשתתפים. לא כולם חייבים לפתור את אותו תרגיל כיתה. אפשר ורצוי לכתוב גרסאות שונות של התרגיל, עבור אנשים ממוקדים יותר וממוקדים פחות. אפשר אפילו לתת את התרגיל בשלבים מהקל אל הקשה.
כך, מי שטוב וממוקד יסיים מהר את החלקים הקלים ויתקדם לחלקים שיאתגרו אותו, ומי שצריך יותר תרגול על הבסיס יוכל להשקיע זמן בחלקים המתאימים לו.

ואולי הדבר החשוב ביותר הוא להבהיר לאנשים שהעבודה שלהם חשובה. כשאני מעביר קורס הכולל פרויקט סיכום עם ציון, ונותן לאנשים פידבק באופן שוטף על העבודה שלהם (ממש יושב אתם על העבודה, מבקש הסברים ומתקן תוך כדי תנועה), רמת ההשקעה והמיקוד גבוהים. לעומת זאת, תרגילים ספורדיים שניתנים מחוץ לכל הקשר מקבלים יחס הפוך.
נסו להשתמש בתרגילי הכיתה באופן שיאתגר את התלמידים שלכם, ועזרו להם להבין שתרגילים אלו ישמשו אותם כבסיס להמשך. למידה באמצעות תרגול אפשרית, היא פשוט דורשת קצת יותר מאמץ מכל הצדדים.


יום שבת, 16 בנובמבר 2013

איך להשתמש בוובינר כדי להגדיל את הקהל שלכם. ראיון אורחת עם רותי ניסנבאום.

האינטרנט כבר שינה וימשיך לשנות הרבה מאוד בחיים שלנו, הפרטיים והמקצועיים. דיבור מול קהל אינו יוצא דופן. עם העלייה ברוחב הפס והכניסה של וידאו מקוון לחיינו, וובינרים, שהם שעורים מקוונים, עוברים לקידמת הבמה.
השבוע הצטרפה אליי לשיחה רותי ניסנבאום, מנכ״לית Internet4biz. החברה של רותי עוסקת בפיתוח כלים לשיווק באינטרנט ועוזרת לעסקים להגיע ליותר לקוחות דרך הרשת. מסתבר שאחד הכלים היעילים ביותר להגיע לאנשים הוא הוובינר. וובינר מאפשר לבעל העסק לשתף מסר מעמיק עם קהל גדול.
רותי הסכימה לשתף אתנו מספר טיפים חשובים לעבודה נכונה עם וובינרים.

ינון: היי רותי וברוכה הבאה. לקוראים שלא מכירים את פעילותך, ספרי בכמה מילים עלייך ואיך התחלת להנחות וובינרים.

רותי: אני נמצאת בעולם האינטרנט כבר 13 שנה לאחר הרבה שנים של תכנות מערכות גדולות וקטנות. כל ההתפתחויות הטכנולוגיות מסקרנות אותי ואני מה שנקרא early adopter.
יחד עם האהבה לטכנולוגיה אני אוהבת לחלוק עם אנשים מה שאני עושה, מתלהבת כמו קטנה מדברים חדשים ואוהבת לשתף וללמד אנשים.

נחשפתי לוובינרים לפני קצת יותר מ-4 שנים. שותפה שלחה לי קישור והתחלתי לשמוע הרצאות. זה היה כמו הרבה דברים, זה נשמע נהדר ”אבל זה לא בשבילי“. נראה כאילו רק הגדולים והמנוסים יכולים לעשות זאת. אחרי כמה חודשים החלטנו לעשות וובינר. אני זוכרת את ההתרגשות כאשר ראיתי שהנושא שבחרנו עורר עניין ואנשים ונרשמו. עשינו זאת באמצעות מערכת GOTOWEBINAR שהייתה תמיד המערכת המקצועית לוובינרים.
מהר מאד למדתי להפעיל את המערכת וללוות עסקים שרצו להשתמש בכלי לקידום העסק.
אחד הדברים החשובים למרצה הוא קשר עין עם המאזינים, להבין מי מרוכז ומי קצת מעופף כדי להתאים את הקצב. מה את עושה בוובינר כדי לשמור על קשר עם המאזינים? 
מצד אחד, וובניר לא יכול להחליף את ההרצאות הפרונטאליות כאשר רוצים קשר עין ויש עדיין אנשים שמתנגדים לקורסים מוקלטים או קורסים עם וובינרים. מצד שני, יש כלים בוובינר שיכולים לעזור לשמור על הקשר עם הקהל ולהשאיר אותם ליד המחשב במשך השיחה.

לדוגמא, ניתן להוסיף בטופס הרישום לוובינר שאלה שמסקרנת את הגולש ושירצה לשמוע תשובה בוובינר. יש מרצים אשר מכינים דפי עבודה והגולשים ממלאים את התשובות תוך כדי וובינר.
אפשרות נוספת היא שילוב שאלות למרצה. יש מערכות בהן רק המרצה רואה את השאלות ויש מערכות בהן כולם יכולים לקרוא את השאלות. כלי נוסף שיש בחלק מהמערכות הוא כלי של סקרים ואז על המסך מופיעים טפסים עם השאלות. הכלי הוא מצויין כי יש התערבות של המאזינים. רובם מסוקרנים לדעת האם המאזינים האחרים גם עונים תשובות דומות.
ומה אחוזי הנשירה בוובינרים שאת מעבירה? האם יש טכניקות כדי לגרום לפחות אנשים לעזוב באמצע? או שאולי זה בעצם לא כל כך נורא?

צריך להבין שהמספרים בוובינרים הם שונים מהמספרים בהרצאה פרונטלית. קודם כל, מגיעים לוובינר בזמן אמת רק כשליש מהנרשמים. חלקם מאחרים, חלק גדול נמצא במשך כל ההרצאה אבל יש כאלה שעוזבים וחוזרים. לא תמיד ניתן לראות את המספרים האלה, שוב, תלוי במערכת שמשתמשים בה.

כדי לשמור את האנשים ניתן להשתמש בטכניקות שהוזכרו קודם (דפי עבודה וסקרים) וגם צריך לתכנן את ההרצאה/הדרכה בצורה כזאת שתתן תמריץ לאנשים להשאר. למשל, לספר שבסוף ההצראה תהיה הצעה של מוצר חינמי/ מוצר בהנחה גדולה ושכדאי להישאר עד הסוף.

אפשר גם לשאול שאלות ולתת פרס למי שעונה נכון במקום ראשון.
אמשיך בווידוי: בעבר ניסיתי להעביר וובינר ודווקא ההיענות היתה גבוהה. נרשמו כ-600 משתתפים לאירוע, ובסוף בגלל בעיות טכניות לא הצלחתי להעביר אפילו משפט, ונאלצתי לבטל ולשלוח לנרשמים הקלטה במקום. באיזה כלים טכניים את משתמשת כדי להעביר וובינרים ? האם יש המלצה למספר המשתתפים ?

קודם כל, כל הכבוד שבפעם הראשונה נרשמו כל כך הרבה אנשים. אין לי המלצה למספר המשתתפים, כמה שיותר!! אני חייבת להסכים שיש תקלות וצריך לשמור על קור רוח.

כאשר אני מעבירה וובינר אני מדליקה יותר ממחשב אחד ואם זה אפשרי, כל מחשב מחובר לאינטרנט דרך ספק אחר. אחת האופציות היא להשתמש בסטיק של חברה סלולרית אבל צריך שיהיה רוחב פס גבוה. אני גם דואגת לקולגה שגם יהיה מחובר ממחשב מחוץ לבית שלי. במידה ויש תקלות הוא יכול להודיע על התקלה ולתת הוראות מה לעשות.

בשנה האחרונה התחלתי להשתמש גם בכלי חינמי של גוגל, Google hangout on air, אני כרגע בודקת את האפשרות לעשות וובינר במערכת ייעודית יחד עם ההאנגאוט.

בחודש האחרון עזרתי בארגון של כנס אינטרנטי בנושא קשב וריכוז. כל פעם התחברנו למרצים שהיו במשרד או בבית שלהם. למרות שבדקנו את הציוד לפני הכנס, גם שם נתקלנו בבעיות. הצלחנו לחבר את המרצים בעזרת הסמרטפונים ואפילו הייתה מרצה אחת אשר התקשרנו אליה דרך סקייפ וככה הצופים גם שמעו את ההרצאה שלה.

חשוב להקליט את ההרצאה מפני שיש הרבה אנשים אשר שומעים את ההרצאות מאוחר יותר.
וובינר מאפשר דיון ושאלות בזמן אמת עם המשתתפים, שיכול לתרום להבנה ולמעורבות שלהם בנושא. איך את מעודדת דיונים במסגרת הוובינרים שאת מעבירה?

השאלות הן חשובות מאד, צריך להחליט מתי עונים עליהן. בכנס של בעיות קשב וריכוז, המרצים נתנו הרצאה קצרה של 20-25 דקות ובסוף היה זמן לענות על שאלות. לפעמים צריך לענות על שאלות תוך כדי הרצאה כאשר מבינים שיש נקודות שרוב האנשים לא הבינו ולפעמים צריך להרצות ברצף כדי לא לאבד את הגולשים ולענות על השאלות בסוף.

הכלי לשאול את השאלות הוא גם חשוב. במערכת GOTOWEBINAR ניתן לשאל שאלות ורק מנחה הכנס ו/או המרצה רואים אותם.

פעם אחת השתמשנו בכלי של פייסבוק כדי שהמאזינים ישאלו שאלות וזה היה מעניין לראות שגולשים נרשמו לוובינר אחרי שראו בפייסבוק את השאלות שחברים שלהם שאלו.

כדי לא לאבד את הריכוז במשך ההרצאה אני ממליצה שתמיד יהיו לפחות 2 אנשים שמנהלים את הוובינר. כאשר אחד מרצה, השני בודק את השאלות ובמידה וראוה שאלה שדורשת הבהרה הוא שואל את המרצה.

ראינו שגם שילוב של 2 מרצים לפעמים עושה את הוובינר יותר מעניין, כמו ראיון שרוצים להבהיר את הנקודות החשובות.

ובנושא דיונים: בהרצאה פרונטלית הרבה פעמים מיעוט של אנשים ״גונב״ את הדיון והשיחה גולשת לכיוונים שלא תורמים לרוב המשתתפים. איך מנהלים דיון במדיום אינטרנטי? האם גם בוובינר צריך מדי פעם להשתיק את המתפרעים?

בכלים של הוובינר ניתן לפתוח/לסגור את המיקרופונים של הגולשים. בדרך כלל רק המיקרופון של המרצה ו/או של המנהל השני פתוחים.

בעיות של ”מתפרעים“ ראיתי רק במקרים של שאלות פתוחות לכל הצופים. היו מקרים שהגולשים התחילו דיונים צדדיים שלא היו קשורים להרצאה.

במידה ובכלי שמעבירים את הוובינר זה אפשרי, במקרים אלה ניתן לסגור את תגובות הגולשים.

אני יודע שלאחרונה התחלת להעביר וובינרים על נושאים שאינם טכנולוגיים. איך את מוצאת את הקהל לנושאים אלו? מהי רמת הקשב וההשתתפות שלהם?

הייתה לי הפתעה גדולה מאד כאשר התחלתי לארגן וובינרים בנושאים שלא קשורים לאינטרנט. יש היום דרישה גדולה מאד למידע, להכיר את המומחים בנושאים שונים. וובינר הוא כלי מצויין להגיע לכל הקהלים. בכנס על קשב וריכוז נרשמו יותר מ- 1,000 איש וקרוב ל-400 איש נכחו באותו היום. זה היה פשוט מדהים לראות את ההתעניינות, את ההתערבות ואפילו לראות את הנרשמים לשמוע את ההקלטות. כ- 30% מהנרשמים להקלטות היו אנשים אשר לא היו רשומים לכנס. כנראה קיבלו המלצה מחברים שלהם. וובינרים, להבדיל מהרצאות פרונטאליות, יכולים לנצל את הוויראליות של הרשתות החברתיות והמיילים.
אני רוצה לנצל את הבמה הזאת להמליץ לכל מי שנמצא בתחום שיש בו הרבה מתעניינים ורוצה להגיע אליהם בתקציב נמוך: וובינר יעזור לכם להגיע לשם.
ושאלה אחרונה, מהם הטיפים החשובים ביותר למישהו שרוצה להתחיל מחר בבוקר להעביר וובינרים?

וואו! זאת שאלה יפה. אני אוהבת לתת טיפים. הדבר הראשון הוא שצריך לדעת מה הסיבה שבגללה אנו רוצים לעשות וובינר, האם זה כדי להגדיל את רשימת התפוצה, כדי להגדיל את החשיפה של העסק, לתת ערך ללקוחות, למכור מוצר או שירות. בלי לענות על השאלה הזאת יהיה קשה מאד לתכנן את הוובינר ולקבל את המקסימום ממנו.

טיפ נוסף הוא לתכנן היטב את הזמנים. לא לעשות וובינרים שעוברים את השעה וחצי, כולל לענות על שאלות. קשה לשמור על ההתעניינות של האנשים במשך זמן כל כך ארוך. במידה והוובינר יהיה ארוך (כמו בכנס עם הרבה מרצים) יש להקפיד על עמידה בלוחות זמנים.

הטיפ האחרון הוא שצריך לדאוג שעמודי הרישום צריכים להיות תמיד אותם עמודים, גם לרישום לוובינר וגם לרישום להקלטות. הרבה פעמים אני מוצאת מייל ישן עם הזמנה לוובינר וכאשר אני מקליקה על הקישור אני מגיעה לעמוד שכבר לא קיים. אנו צריכים לנצל את הוובינר כדי שהגולשים יוכלו להגיע לתכנים בכל רגע נתון.
וטיפ בונוס: נסו לדאוג שכל המיילים ודפי הרישום יהיו מותאמים לסלולרי. בוובינר האחרון שהעברתי, כמעט 18% מהנרשמים נרשמו דרך מכשיר מובייל.

רותי תודה רבה שהצטרפת אליי היום. למדתי המון ומחכה להשתתף בוובינר הבא.

יום שבת, 9 בנובמבר 2013

הסבר מפורט על תקנות הנגשת האתרים החדשות, ולמה הן רעות לחופש שלכם

כמה עולה להרים ולתחזק אתר אינטרנט? קחו את האתר הפשוט ביותר בעולם — קחו את הבלוג הזה. נסו לנחש כמה שילמתי כדי לפתוח אותו או כמה אני משלם כדי להעלות כל דף תוכן חדש. אם אמרתם חינם צדקתם לגמרי, אבל רק באופן זמני. לאחרונה נכנסו לתוקף תקנות חדשות המחייבות כל בעל אתר להתאימו לגלישה לאנשים עם מוגבלויות. על פניו חדשות טובות, עד שהולכים וקוראים את התקנות, ומבינים שהדברים החשובים שמפריעים לאנשים עם מוגבלויות להשתמש ברשת לא הולכים להשתנות. מה שכן ישתנה הוא עלות הכניסה לאינטרנט, ולא לטובה.

האינטרנט מאז ומעולם היה מדיום די מוזר. זה סוג של אמצעי תקשורת שמאפשר לכל אחד לפתוח ״עיתון״ וירטואלי בחינם (נקרא אתר), לספר שם כל מיני שטויות או לשים תמונות של חתולים ואנשים יכולים להיחשף לשטויות האלה. אפשר להגיד שכל תמהוני, במקום שיצטרך לעמוד ברחוב ולהיות מואשם בהפרת הסדר הציבורי, יכול כעת להרים אתר במקום.
ולא רק תמהונים ניצלו את ההזדמנות הזו, מסתבר שזה גם טוב לעסקים. בעוד שכדי לפתוח עסק אתה צריך לקבל רשיון ואישורים, באינטרנט אתה יכול לפתוח עסק בלי לשאול אף אחד, למכור את בובות הפורצלן של סבתא ואולי להרוויח גרוש או שניים.
ויש גם את החלק המצליח של הרשת: אתרים שגדלו וכעת מרוויחים הרבה כסף מפעילות הרשת שלהם, עסקים רווחיים מהעולם האמיתי שנהנים מהעובדה שכולנו אונליין כל היום כדי לפתוח עוד ערוץ מכירתי או פרסומי ואפילו משרדי ממשלה שונים מבינים שדרך הרשת אפשר לקצר תורים ולשפר שירות בהשקעה לא גדולה.

אז מה קשורות תקנות הנגישות החדשות, ואיך הן הולכות להשפיע על החיים של כולנו? נתחיל מהסבר קצר בנוגע לתקנות. אלה הסעיפים בקצרה:

1. כל אתר אינטרנט מחויב ליישם תקנות נגישות אתרים על פי תקן רשמי של W3C (גם אם מאוחסן על שרת בחו״ל).
2. מומחה נגישות רשאי לתת פטור לאתר אם חלק מסעיפי ההנגשה בלתי אפשריים טכנית.
3. כל אדם רשאי לתבוע כל בעל אתר שאינו עומד בתקנות לקנס של עד 50,000 ש״ח.

השאלה הראשונה שבטח עולה לראש כשאתם רואים את הרשימה היא מהו התקן המדובר. כמה זה מסובך לקחת אתר ולהתאים אותו לתקן? כששאלתי את גוגל כמה עולה להנגיש אתר אינטרנט, הגעתי לאתר של חברת הנגשה מסוימת שטוענת שעבור אתר קיים, ההנגשה עלולה לעלות 30 עד 50 אחוזים מעלות הקמת האתר. תוצאות אחרות נתנו מספרים דומים. (הם גם מסבירים שעבור אתר חדש תוספת העלות עבור הנגשה היא סך הכל 5-10 אחוזים, אבל ייתכן והמחיר הראשוני שלהם גבוה מספיק).

עכשיו בואו נניח שהמספרים מדויקים, כלומר בואו נניח שאכן אם קנית אתר מונגש מחברת בניית אתרים פלונית הוא יעלה לך 2% יותר. נשמע סביר לעסק מצליח מהעולם האמיתי שרוצה להכנס לאינטרנט כדי להרוויח. אבל בואו נזכר רגע שהרבה מאוד אתרים לא נכתבו כדי להרוויח כסף או על ידי חברה לבניית אתרים. אני מדבר כאן על בלוגים, אתרי מחאה, אתרי משחק (זוכרים את הלפידומטר?) או סתם ילד שבונה אתר לעסק המשפחתי. כל האתרים האלו, אם ייפנו למסלול ההנגשה יקבלו הצעות מחיר גבוהות מאוד מחברות ההנגשה, רק משום שלא בנו דרכן את האתר.

ההשלכה המרכזית ביותר של תקנות נגישות חובה לאתרים הינה סילוק מהרשת של כל האתרים שלא נכתבו על ידי בעלי מקצוע, ואינם מכניסים מספיק כסף כדי להצדיק את עלות ההנגשה. אני יודע שלי הם יחסרו מאוד.

ומה לגבי הטענה שאתרי הממשלה והאתרים הגדולים יהיו כעת מונגשים? את ההוכחה הטובה ביותר לקשקוש הזה מצאתי באתר הביטוח הלאומי. האתר כולל הצהרת נגישות לפיה דפי האתר ברובם נגישים, פרט למערכת התשלומים. או בעברית, הם עשו את החלקים הקלים, אבל עדיין בשביל לשלם ביטוח לאומי אתם צריכים מחשב עם חלונות ודפדפן אינטרנט אקספלורר, ושום תוכנת קורא-מסך לא תעזור לעיוורים שביניכם לשלם דרך האתר.
אם נעיין שוב בסעיף (2) ברשימה שהצגתי קודם, נגלה שמומחה נגישות רשאי לתת פטור מעמידה בחלק מסעיפי ההנגשה. אני לא מכיר מומחה נגישות מורשה, ואני מתאר לעצמי שהרבה בעלי אתרים קטנים לא מכירים, אבל אני סומך על הגדולים שימצאו מומחה נגישות מורשה לפטור אותם מהחלקים הקשים בתקן.

במהלך הקריאה על התקנות נתקלתי בלא מעט טוקבקים של אנשים בעד ונגד, ואני רוצה להתייחס כאן לחלק מן הטענות שעלו בטוקבקים אלו או בשיחות עם אנשים על התקנות.

1. זה לעולם לא יעבור בבית משפט. הכוונה היא לאתרים גדולים.

אני לא מבין את זה. אתם רוצים להגיד שמישהו תיקן תקנה מתוך ידיעה ברורה שלא יאכפו אותה? או אולי הטענה כאן היא שמקרה כזה יגיע לבית המשפט והשופט יגיד ״כן, אני רואה שאתה עובר על התקנה, אבל היא תקנה לא חשובה אז לא אתן לך קנס״ ?. אני לא יודע מה אתכם, אבל גם אם זה נכון, הטירחה שבלהגיע לבית משפט, המתח בלרשום כתבי הגנה והחשש שמא בסופו של דבר אמצא אשם מספיקים כדי לשכנע אותי שלא כדאי להסתבך עם החוק.

2. אין שום הבדל בין הנגשת בית עסק לנכה, למשל על ידי מעלית, לבין הנגשת אתרי אינטרנט לאנשים עם לקויות.

התגובה הזו חוזרת בהרבה וריאציות והיא גם מעוררת אמפתיה רבה. אנחנו מאוד שמחים שבתי קולנוע מונגשים לנכים ואף אחד לא היה רוצה לחיות בחברה בה אדם בכסא גלגלים לא יכול לראות סרט. השאלה היא האם האנלוגיה במקומה.
אני לא מכיר בית קולנוע שעלות הקמתו היתה אפס. אני לא מכיר בית קולנוע שנכנסים אליו 3 אנשים בשנה. אין בתי קולנוע כאלה כי עלויות תפעול והקמה של בית קולנוע לא מאפשרות לו להיות שכוח אל. בהיבט של אתרי אינטרנט הסיפור שונה לגמרי. אם בנית אתר אינטרנט אצל חברת בניית אתרים בתשלום של עשרות אלפי ש״ח, תוספת של 2-3% להנגשה היא משהו שאתה (אולי) יכול לחיות אתו. השאלה כאן היא מה לגבי כל השאר?

3. החוק תקף רק לחברות ציבוריות, אתרים פרטיים לא קשורים לחוק

זה פשוט לא נכון. התקנה מנוסחת בצורה מאוד ברורה ומדברת על אתרים המספקים שירות לציבור. מאחר ותקנה היא נלווית לחוק, הלכתי לחוק ובדקתי מה מוגדר כשירות או מידע לציבור. אם אתם נותנים מידע, השכלה, פנאי ועוד רשימה ארוכה של סעיפים אתם שירות לציבור.
בלוג החתולים שלך? הוא שירות לציבור.

4. אני לא מבין את הבעייה, להנגיש אתר זה עניין פשוט

ייתכן שעבורך זה עניין פשוט. אם כן, אתה מוזמן לפתוח חברה שתנגיש אתרים בהתנדבות. אם לשפוט לפי העובדה שאין אף אחד כיום שמוכן להנגיש אתרים בהתנדבות, אני פשוט אניח שזה דורש עבודה.
(ובשקט אספר שגם קראתי את התקן. יש אתרים שעבורם ההנגשה תהיה פשוטה, ויש כאלה שהיא תדרוש הרבה מאוד שעות עבודה).

5. אם אתם לא יכולים להנגיש כי אין לכם תקציב סימן שגם ככה אתם לא מצליחנים

נכון, אנחנו לא מצליחנים. האם אין מקום באינטרנט לאתרים שאינם רווחיים ?

בשורה התחתונה התקנות החדשות מכוונות לעשות שינוי באינטרנט, ולא לטובה. לשון החוק מכוונת להפוך את הרשת ממקום ציבורי, בו כל אחד יכול להקים דוכן ולצעוק את שעל ליבו, לזירת עסקים בה רק הרווחיים שורדים. החוק החדש משית עלויות הקמה ותחזוקה היכן שלא אמורות להיות כאלה. אין באינטרנט מחסור בנדל״ן ואין מגבלה על כמות האתרים שיכולים להיות באוויר. הדרישה לסנן ולהשאיר רק את הרווחיים מסוכנת לחופש של כולנו.

[הבהרה: בשבוע הבא נשוב עם עוד טיפים לדיבור מול קהל. לא כל יום מגיע שינוי חקיקה כל כך חשוב שמצדיק פוסט].

יום שבת, 2 בנובמבר 2013

מה אם תנסה לשם שינוי …

מה יקרה אם לשם שינוי תנסה להגיע להרצאה עם מצגת של 200 שקפים ?

או אולי ללא מצגת כלל ?

מה אם תנסה להציג סרטון וידאו קצר ?

או לשם שינוי לדבר על הבר ?

מה אם תנסה להתלבש יפה יותר הפעם ?

או אולי עדיף להגיע בלי מכנסיים כלל ?

מה אם תנסה להתפשט מול כולם, רק בשביל להעביר את המסר ?

או תדבר בשירה, ושיבינו לבד את הקשר ?

בהעברת מסר ואינטרקציות עם אנשים, אין רק דרך אחת נכונה. מטבע הדברים, חלק מהרעיונות שתנסה יעבדו טוב יותר, חלק פחות טוב וחלק עלולים לגרום לכך שלא יזמינו אותך לדבר שוב בעיר הזאת. מה שהופך מרצה למעולה זה האומץ לנסות.

יום שישי, 25 באוקטובר 2013

מה חדש ב Keynote 13

אפל שחררו השבוע עדכון גדול לחבילת iWork, התחליף שלהם לאופיס. בתוכנת המצגות שלהם, Keynote, התחלתי להשתמש לפני כשנתיים, בתקופה בה החלופות היו OpenOffice ו Google Docs, ושתיהן לא היו מספיק טובות לעריכת מצגות מקצועית. במהלך התקופה שעבדתי עם Keynote ניסיתי גם לכתוב מצגות בטכנולוגיית ווב מספר פעמים (ואף כתבתי על החוויה). למרות הכל כשמצגות זה העבודה שלך, אין עדיין תחליף לתוכנת מצגות מקצועית.

עכשיו שכל זה נאמר, הגיע הזמן לספר קצת על הגירסא החדשה של Keynote. מה ירד, מה התווסף ומה השתנה.

1. שינויי ממשק

 

הממשק החדש. חלון Inspector משולב בצד ימין, חלון Media משולב כתיבה קופצת

כמו בכל עדכון תוכנה גדול, ובמיוחד בחברה שהחליפה מנכ״ל, משתמשים וותיקים עלולים לא להרגיש בבית מהרגע הראשון. הכפתורים לא איפה שאנחנו רגילים ויש דרך חדשה לעשות דברים.
הגירסא החדשה של Keynote מנסה להגיע לממשק מינימליסטי ככל האפשר, גם אם זה כרוך בוויתור על רעיונות שהיו מרכזיים בגירסא הקודמת. במקרה הזה מה שירד הוא ריבוי החלונות. בעבר התרגלנו לפתוח את ה Inspector window (ולאבד אותו בין החלונות כל כמה שקפים), כעת כל התוכן שלו מודבק בצד ימין של החלון הראשי. שינויי גופן, יישור והגדרות נגישים בלחיצה אחת מתוך אותו החלק.

אותו הדבר עם חלון הוספת מדיה, שכיום משולב בתוך הממשק.

שינויים נוספים שתמצאו הם שינוי האייקון (אהבתי את הישן יותר), צמצום ה Toolbars והזזת כפתור הוספת השקף לתחתית תצוגת השקפים. מאחר וה Toolbar החדש כולל פחות כפתורים, יש צורך להתרגל מחדש לחלק מהפעולות.

2. תאימות

 

 לא ערכתי בדיקה מקיפה מאחר ואין לי יותר מדי מצגות PowerPoint. מהמעט שניסיתי לפתוח מצגות PowerPoint יש שיפור קל. למשל, בעבר מספרי שקפים בחלק מהמצגות הופיעו במקום הלא נכון, ונראה שזה תוקן.

תפריט ייצוא לעומת זאת עבר רידוד רציני, וכמעט בכל אחד מיעדי היצוא תמצאו פחות אופציות ממה שהייתם רגילים אליהן. ייתכן והאפשרויות החסרות מוחבאות בתפריטים אחרים, אך אני לא מצאתי. אני משתמש הרבה בתפריט ייצוא ל PDF, ואלה האפשרויות שאבדו ממנו:

  1. מספור שקפים.
  2. הוספת מסגרת סביב שקפים.
  3. הוספת תאריך.

ממה ששמתי לב לא נוספו אפשרויות לתפריטי הייצוא.
מסך ייצוא ל PDF. הרבה פחות אפשרויות.

3. שינויים בהרגלי עבודה

 

אלה ההרגלים שאני אצטרך להגמל מהם, מאחר ואינם זמינים יותר בגירסא החדשה:

הוספת שקפים.
אני הייתי מוסיף שקף באמצעות כפתור ימני => הוספת שקף, ורק אז בוחר את המבנה שלו מתפריט Master (מחליף בין רשימת נקודות / תמונה / כותרת / נקודות ותמונה / וכו׳). מאחר ותפריט Master ירד מה Toolbar, כיום יש צורך קודם ללחוץ על השקף במקום ריק, ואז לשנות את המבנה מתפריט הצד. אני עדיין מנסה להתרגל.

שמירת גופן במועדפים.
בגירסא הישנה של Keynote יכולת להכין רשימת גופנים מועדפים (גופן + גודל), וכך היה קל מאוד לבצע שינויי גופן מהירים בשקפים. בגירסא החדשה לא מצאתי את רשימת הגופנים המועדפים, ולכן כל שינוי גופן חייב לבחור מחדש את הגופן והגודל מתוך התפריטים.
מעבר מהיר בין תאים בטבלא באמצעות Tab.
אין הרבה מה להוסיף מעבר לכותרת, זה פשוט לא עובד יותר. גם אם הייתם רגילים לעבור עם החצים בין התאים, כעת תצטרכו שתי לחיצות כדי לעבור תא (כלומר, מתוך מצב כתיבה בתוך תא, צריך ללחוץ פעם אחת חץ ימינה לצאת ממצב הכתיבה, ורק בלחיצה השניה עוברים לתא שמימין).

4. למה בכל זאת שווה לשדרג

 

מעבר לעובדה שטוב תמיד לעבוד עם הגרסאות העדכניות ביותר לתוכנות, יש כמה פיצ׳רים חדשים שאני הולך להנות מהם:
טבלאות מסוגננות
מערכת טבלאות חדשה לגמרי, עם עיצובים לטבלאות, צבע משתנה לשורות שיהיה קל לקרוא, כותרות לעמודות ולשורות וגם כותרת לטבלא. שינוי גודל הטקסט בתאים בלחיצת כפתור, הוספת עמודות או שורות ישירות מתוך השקף (לא צריך לפתוח חלון Inspector בשביל זה), שכפול ערכים בטבלא על ידי גרירה (כמו אקסל).

שיתוף בלחיצת כפתור דרך iCloud
כן אפל רוצים שנתחיל להשתמש ב iCloud במקום ב Dropbox ומשלבים אותו בכל מקום. שיתוף תיקייה שלמה של מצגות עדיין קל יותר באמצעות Skydrive, אבל למצגת בודדת יש כאן פוטנציאל.

סגנונות טקסט
רעיון מרכזי נוסף שתתקלו בו מהר מאוד הוא שליטה על סגנון הטקסט. הסגנון כולל את הצבע, גופן, גודל, קו תחתי או הדגשה, ריווח ואף סגנון בולטים. אפשר להוסיף סגנונות משלכם לגישה מהירה לאוסף כל מאפייני הטקסט שאתם רגילים אליהם. פחות טוב מגופנים מועדפים, אבל גם כאן יש פוטנציאל.

5. ומה לגבי העברית?

 


למרות ההתלהבות הגדולה, אני לא הצלחתי עדיין לכתוב מצגת בעברית. הכתיבה מימין לשמאל עובדת, אך הבולטים עדיין תקועים בצד שמאל, מה שהופך את כל הרעיון ללא ישים.
אם אתם כותבים מצגת בעברית ללא סימני בולטים, הגירסא החדשה תתן לכם שליטה יותר טובה בכיווניות: בחירת מילים, מחיקה ושינוי טקסט עברו תיקונים רציניים לדו כיווניות.

עריכה: בעקבות הערה בפורום גיליתי שאפשר לשנות את הכיווניות של הבולטים כמו שמשנים כיווניות של טקסט בתוכנות אחרות, ואז מקבלים בולטים במיקום הנכון. הוראות בהרחבה כאן:
http://superuser.com/questions/229821/snow-leopard-how-to-change-left-to-right-and-right-to-left-input
(ותודה לשושנה)

6. ועכשיו אתם

שדרגתם ורוצים לספר על זה ? יש לכם מה להוסיף ? פיצ׳רים חדשים שאהבתם ? הרגלים ישנים שכבר לא עובדים ? בדיוק בשביל זה יש מקום לתגובות.


יום שבת, 19 באוקטובר 2013

3 סיבות למה מרצים טובים חייבים לדעת לסרב

אחת המיומנויות החשובות לחיים בכלל ולמרצים בפרט היא היכולת להגיד לא. למרות שאת רוב המיומנויות אנו צוברים עם הגיל והנסיון, היכולת להגיד לא מתנהגת בדיוק הפוך: היא הולכת לאיבוד. קחו ילד בן 4 ונסו לשכנע אותו לעשות משהו שהוא לא רוצה. אני משער שה”לא“ שלו יעיר את כל השכנים בבניין מהר מאוד. אני גם משער שכשאתם הייתם בגיל הזה, ידעתם יפה מאוד מה אתם רוצים, מה אתם לא רוצים, ואיך לשדר לסביבה את (חוסר) הרצון שלכם.

עם הגיל היכולת הזו נשחקת. אנו עדיין יכולים להכנס לוויכוחים טפשיים בבית כשלא מתחשק להוריד את הזבל, קצת יותר קשה לנו לסרב לקבצנים ברחוב (אבל גם להם רוב האנשים לא נותנים כסף), וכשמדובר בקריירה אנחנו איומים בלהגיד לא. נסו להזכר מתי בפעם האחרונה סירבתם להשאר שעה נוספת בעבודה, לא הסכמתם להגיע לפגישה עם לקוח חשוב בשעה לא סבירה, או לא עניתם על מייל דחוף כי הוא נשלח בשבת.

אנחנו אוהבים לתרץ לעצמנו שחוסר היכולת שלנו לסרב היא בעצם לטובה. אני לא רוצה לקחת צד בוויכוח הזה, אבל כשמדובר בהרצאות אני משוכנע שמרצים שאינם מסוגלים לסרב הולכים לסבול ולאמלל את הקהל שלהם יחד אתם. הנה 3 סיבות למה מרצים טובים חייבים לדעת לסרב.

 

 1. כדי לא להגרר אחרי תלמידים במהלך ההרצאה


דרך קלה לזהות מרצה מתחיל היא להסתכל על התגובות שלו לשאלות הקהל. בתחילת דרכנו המקצועית, אנחנו לא מספיק בטוחים בעצמנו וביכולת שלנו לדבר על הדברים הנכונים, ולכן כל שאלה היא בעלת פוטנציאל להסיט את הדיון למחוזות רחוקים. ואני לא מדבר כאן על שאלות עם תוכן הרלוונטיות לנושא ההרצאה, אלא דווקא לאנשים ששואלים כאילו בשביל להרגיז. שאלות מהסוג שגם אם הן באמת מעניינות את השואל, רוב המאזינים האחרים לא מבינים בכלל את השאלה או את התשובה.

הדבר המדהים כאן הוא כמה קל למרצה להיגרר לדיון עם מאזין אחד על חשבון שאר המאזינים. במקום שהמרצה ייקח יוזמה ויעביר את המסר שלו לכלל המאזינים, הוא מוכן לאבד את כולם, ובלבד שלא יצטרך לסרב לשואל אחד עקשן.

כשאתה נגרר לדבר על דברים לא רלוונטים, רק כי מאזין אחד שאל, אתה שם את ההרגשה שלך לפני הקהל שלך. אתה מוכן לבזבז לכולם את הזמן, ובלבד שלא תצטרך לסרב לאותו מאזין.

 

2. כדי לא לדבר על דברים שאתה לא מספיק מבין בהם


באחד השעורים שהעברתי תלמיד העיר לי כאילו בצחוק ”אתה לא יודע הרבה דברים היום“, בתגובה לשאלה שלא ידעתי לענות עליה. כמובן שאף אחד לא אוהב לשמוע הערות מסוג זה, ובכל זאת, מרצים מנוסים יודעים שלסרב לענות על שאלה שאתה לא יודע את התשובה אליה — זו כנראה האופציה הכי פחות רעה.

אתם תופתעו (או שבעצם אולי לא) לשמוע כמה פעמים ישבתי בהרצאה, ובתגובה לשאלה שהמרצה לא ידע הוא פשוט התחיל לענות שטויות. לפעמים מרצים עושים זאת בכזה בטחון, שבתור מאזין אתה מתחיל לפקפק בעצמך, ולחשוב שאולי אתה זה שלא יודע את התשובה. הכיף כמובן מתחיל כשמישהו נוסף ממשיך את הדיון או שואל שאלת המשך. פארסות מסוג זה מסתיימות בדרך כלל כשלמאזינים האחרים נמאס, ומישהו צועק שאולי עדיף לחזור לנושא ההרצאה.

כשאתה מדבר על דברים שאתה לא מבין בהם, אתה שם את ההרגשה שלך לפני הקהל שלך. אתה מוכן לבזבז לכולם את הזמן, ובלבד שלא תצטרך להתמודד עם הסירוב.

 

3. כדי לא להגיע להרצאה לא מוכן


לא תמיד יש לך זמן להכין הרצאה מספיק טובה. לכולנו יש עוד דברים בחיים, וזה בסדר. דברים מתחילים להתקלקל כשאנשים שאין להם זמן להכין הרצאה מגיעים בכל זאת לדבר. בדרך כלל, מרצים כאלה מאוד מנוסים או מיומנים בחומר. הם חיים בתוך העולם עליו הם מגיעים לדבר, ולכן כשמבקשים מהם לבוא להרצאות על ציפור נפשם, הם לא ירצו לסרב.

מה כבר יכול להשתבש ?

מסתבר שהרבה מאוד. אם לא חשבת מראש איזה מסר תרצה להעביר, ומהי הדרך הכי טובה להעביר אותו, יהיה לך קשה מאוד לרתום את הקהל. איש מקצוע פותר בעיות ביום-יום, ולכן לרוב אם אתה מגיע לדבר על דברים שאתה עוסק בהם בשוטף הפוקוס שלך יהיה בפתרונות. לעומת זאת, הקהל שלך יצטרך להבין את הבעיות אתן אתה מתמודד. אנשי מקצוע מנוסים שבאים לדבר לא מוכנים לרוב יקבלו משובים בסגנון ”המרצה מאוד חכם ומבין את החומר, אך לא מסביר טוב“— זאת למרות שעם קצת הכנה אותו מרצה היה יכול להעביר הרצאה מעולה.

כשאתה מגיע לא מוכן להרצאה, רק כי לא הרגשת בנוח לסרב, אתה שם את ההרגשה שלך לפני הקהל שלך. אתה מוכן לבזבז לכולם את הזמן, ובלבד שלא תצטרך להתמודד עם הסירוב.

המיומנות החשובה ביותר שתלמד בתור מרצה היא לדעת לסרב. לסרב למאזינים, לסרב למארגנים ולסרב לעצמך. למרות שבמבט ראשון נראה שצריך בטחון כדי להחליט מה נכון ומה לא, ומה צריך לעשות ומה לא, האמת היא שכל אחד יודע מהו הדבר הנכון. כשמבקשים מכם לעשות את ההפך, פשוט אמרו לא.

יום שבת, 12 באוקטובר 2013

האם הסטודנטים באמת הפכו לעצלנים יותר?

כשאתה נכנס ללמד קורס עם ציון בסופו, האווירה מיד משתנה. הפעם הראשונה שלי בקורס מסוג זה היתה מפתיעה. אתה נכנס לכיתה וכולם מקשיבים, סוג של בוחנים אותך. מהר מאוד הסטודנטים קולטים איזה מהדברים שאתה אומר רלוונטים לציון הסופי (מבחן או פרויקט זה לא משנה), ואיזה נחשבים להעשרה. ומרגע שהפילטר הזה הורם, אין ממש דרך חזרה.

מפעם לפעם ניסיתי לרמות אותם, למשל להכריז ”עכשיו תקשיבו טוב, זו נקודה שהרבה טועים בה במבחן“, פעולה שזיכתה אותי מיד בכמה דקות של הקשבה. גם זה לא החזיק יותר ממספר פעמים, ושימוש יתר בטכניקה זו הוביל לשחיקה נוספת.

יש שיגידו שתלמידים היום הפכו לעצלנים, אבל אני חושב שהשינוי הוא בתפיסה שלנו לגבי השקעה ותשומת לב. אם פעם זמן נחשב כמשהו שיש לך הרבה ממנו, ותשומת לב היתה זמינה בשפע, היום אנו מוקפים בגורמים הנלחמים על תשומת הלב שלנו. היום אנו מבינים שהזמן שלנו רחוק מלהספיק לכל הדברים שאנו רוצים או יכולים ללמוד.

אז בפעם הבאה שאתה נכנס לקורס שציון בסופו, והקבוצה הם תלמידים בני הדור שלי, הנה כמה דברים שעליך לזכור:

1. התעודה חשובה לנו, אבל היינו מעדיפים לשלם עליה כמה שפחות.


הסיפור הדומיננטי שסיפרו לנו הוא שאם תלמד תצליח. עבור ההורים שלנו, אם נכנסת למסלול הנכון אתה כבר תשאר בו ותהיה מסודר בחיים. מצד שני מהמסלול הלא נכון קשה מאוד לצאת. הדרך הבטוחה למסלול הנכון היא ללמוד טוב ולקבל תעודה טובה שתוכיח שלמדת טוב.
כשגדלנו ראינו שהסיפור הזה כבר לא מתאר את מציאות החיים שלנו. התעודה הטובה והפסיכומטרי הגבוה לא יבטיחו הצלחה, ותמיד תצטרך להוכיח את עצמך ואת היכולות שלך.
למרות שהתעודה איננה מספיקה, בהרבה מקומות היא נחשבת תנאי הכרחי או כזה שפותח דלתות. זה לא משנה כרגע אם היא אכן כזו, מה שחשוב הוא מה התלמידים שלך חושבים.

אנחנו נשמח לקבל תעודה טובה, אבל בהחלט נתמקח על המחיר. והמחיר לא נמדד בכסף אלא בתשומת לב והשקעה. אם הצלחתי לקבל את אותה תעודה בהשקעה יותר נמוכה, העסקה שעשיתי היתה טובה יותר. ואף אחד הרי לא רוצה לצאת פראייר.

נסו להציע לתלמיד שלכם את התעודה בחינם. נראה לכם שהוא ימשיך להגיע לשיעורים?

2. אין אף אחד בסביבה שלנו שיעודד אותנו ללמוד.


כשהגישה לידע היתה מוגבלת, לימודים נחשבו לדרך להיות אדם טוב יותר. או שאתה משכיל או שאתה בור, ובשביל להיות משכיל עליך ללמוד. בבחירה הישנה בין משכיל לבור, הסביבה עודדה אנשים ללמוד. אינני מכיר אף אחד מחבריי ללימודים שהוריהם אמרו להם ”אין טעם שתלמד, עדיף שתלך לשבת על הברזלים“, מאחר ולשבת על הברזלים נחשב לבחירה פחות טובה.
החיים בסביבה רבגונית ובעלת זרימה חופשית של ידע הראו לנו שיש דרכים נוספות. שאתה יכול להיות בן אדם מעולה בלי לימודים אקדמאיים, ולמעשה שזה מאוד קל.

נסו לשכנע תלמיד היום שאם ילמד בעל פה את ביאליק הוא יהיה אדם טוב יותר. 
ספרו לי אחרי זה בתגובות איך זה הצליח.

3. הנסיון לימד אותנו שאת רוב המיומנות שנצטרך לשוק העבודה נרכוש לבד.


בהמשך לנקודה הקודמת: לא רק שלימודים לא יעשו אותנו אנשים טובים יותר, הם גם לא יעזרו לנו בשוק העבודה. הקלף האחרון שנשאר ביד של מוסדות ההשכלה הולך לאיבוד עם התמעטות מקומות העבודה המסורתיים וסוף העידן התעשייתי.
הסטודנטים של היום מבינים שכל שנתיים-שלוש הטכנולוגיה משתנה ללא היכר, ואתה הרלוונטיות של הידע. לא משנה מה תלמד בבית הספר או במכללה, עד שתגיע לשוק העבודה תצטרך ללמוד את רוב הדברים מחדש.

4. אז מה, צריך פשוט לסגור את בית הספר?


אינני יודע, אבל זו גם לא השאלה כרגע. יותר מעניין לחשוב מה כן אפשר לעשות עם קבוצה כזו של סטודנטים.

התשובה שלי: אם אתה מאמין בכנות שהידע שיש לך לחלוק הוא חשוב, השאר את הציונים והתעודה מחוץ למשוואה וספר לנו למה. שכנע אותנו שאם נקשיב לך נהיה אנשים טובים יותר, ושהידע שאתה תחלוק אתנו הוא ייחודי ומעניין, כזה שלא ניתן למצוא אותו במקומות אחרים. ידע מהסוג שילווה אותנו שנים קדימה וישנה אותנו באופן מסוים.

אנחנו נשמח להקשיב לסיפור, בתנאי שהוא מספיק מעניין.

יום שבת, 5 באוקטובר 2013

10 דברות למשתתפים בהרצאה


אתם מכירים את ההרצאות האלה שבהן הכל הולך טוב? שהאווירה חיובית, ההומור עובד ואפילו יצאתם עם רעיון חדש לקחת הביתה. וודאי השתתפתם באחת או שתיים כאלה בחייכם, ואני מקווה שאף ביותר.
בתור משתתפים בהרצאה אנו מייחסים למרצה את עיקר ההשפעה על איכותה. היה מרצה מעולה או היה מרצה משעמם הן ביקורות שמאוד נפוץ לשמוע אותן ממשתתפים.

אבל מה אם אספר לכם שזו רק על מחצית התמונה?

גם המרצה הטוב ביותר לא יצליח להעביר מסר לאנשים שלא מוכנים להקשיב, וגם מרצה בינוני יצליח להעביר הרצאה טובה אם הקהל לצדו. בתור משתתף בהרצאה, אתה מחזיק במפתחות להצלחה באותה המידה כמו המרצה. ומאחר ואני יודע שאם כבר טרחת לבוא להרצאה, אתה מעדיף שהיא תהיה טובה, הנה 10 כללים פשוטים שיגרמו להרצאה הבאה שתשתתף בה להיות הצלחה (או לפחות יעזרו מאוד).

1. לא אפתח לפטופ באמצע הרצאה


הניסוח ספציפי אבל הכלל תקף גם במקרים כלליים יותר. זה לא משנה אם מדובר בעבודה על הלפטופ, כתיבת מאמר שאינו קשור או התעסקות בכל פעילות אחרת שאינה קשורה להרצאה. בניגוד למה שאתה אולי חושב, כשאתה יושב בחדר ההרצאה ומרוכז במשהו אחר אתה מעביר למרצה מסר (כן, מרצים רואים הכל).
מכירים את הסיפור עם הצפרדע החרש שהצליח לקפוץ החוצה מהבור רק כי הוא לא שמע את חוסר העידוד של חבריו?  זה קצת דומה. למרצה יהיה הרבה יותר קל לשמח אתכם אם לא תגידו לו כל היום כמה הוא משעמם. וכן, עדיף שתשבו בחוץ עם הלפטופ.

2. לא אגרור את המרצה לדיונים שלא מעניינים את האחרים


מכל 10 הכללים כאן, יש רק שני כללי אל תעשה. אם הקודם התייחס למקרה בו אתה לא מתעניין בהרצאה, בכלל זה אנו עוסקים בבעיה הפוכה, המאזין שמתעניין יתר על המידה.
לכאורה דיון ושאלות מראים על התעניינות, אך יש מצבים בהם אנו שואלים רק כדי להעביר נקודה למרצה או למשתתפים האחרים. אתה מכיר את זה, המרצה אמר משהו שטותי ואתה רוצה להוכיח אותו על טעותו, או שאתה לא מסכים או חושש מהרעיון החדש שמקודם כאן. זה קורה לכולנו. בפעם הבאה שזה קורה לך נסה פשוט לשתוק. אני יודע שזה קשה, אבל שנינו הרי יודעים שממילא לגרור את המרצה לדיונים שוליים לא יגרום להרצאה לעבוד טוב יותר.

3. אשתתף ואוסיף הערות


אין דבר שמייצר אנרגיה טוב יותר מקהל שמשתתף ומוסיף הערות. דרך ההערות שלכם המרצה מבין מה מעניין אתכם יותר או פחות, מכיר את העולם שלכם. מרצה טוב ייקח הערות אלה ויתאים את המשך הדברים למה שעולה מהשיח.
תנו למרצה שלכם את הכלים להעביר את הרעיון בשפה שתדבר אליכם הכי טוב.

4. אצחק בקול רם או לפחות אחייך


הנה הדבר לגבי הומור. הוא עובד אם המאזינים צוחקים. וזה לא משנה כמה טוב או רע אתה מספר את הבדיחה, או כמה היא מוצלחת. הדבר השני לגבי הומור הוא שאף אחד לא אוהב לצחוק לבד. אם המרצה שלך ניסה להצחיק, זרום אתו. גם אם הבדיחה לא הצחיקה אותך במיוחד, אנשים מסביב רואים את החיוך ומרגישים בנוח לחייך גם. זה מדבק.
האלטרנטיבה ? מרצה שמרגיש נבוך אחרי שסיפר בדיחה לא מצחיקה, מה שישפיע על המשך הדרך.

5. אמחא כפיים בסוף ההרצאה


כי זה לא עולה כסף, כי זה נותן הרגשה טובה וכי הבן אדם באמת התאמץ. והכי חשוב מחיאות כפיים, כמו צחוק, הן מדבקות. מישהו צריך להתחיל את זה אבל ההמשך קורה מעצמו.

6. אעביר את הטלפון לשקט בתחילת ההרצאה, ואם שכחתי אז אחרי הצלצול הראשון


כי טלפון מצלצל מוציא אותך, את המרצה, ואת שאר המשתתפים מריכוז, ופוגע בהנאה של כולם. כי לענות לשיחה באמצע הרצאה מעביר מסר, שגם המרצה קולט אותו וגם שאר המשתתפים. וכי זה די מביך כשהמרצה עוצר את הכל, מתקרב אליך ומבקש שתסיים את השיחה (וכולם מסביב מסתכלים).

7. יש שאלות ? בהחלט!


כשמרצה שואל אם יש שאלות, שאל משהו. גם אם זה לא באמת מטריד אותך. השאלה מראה על התעניינות ומדבקת לאחרים. יש בכל הרצאה אנשים שבאמת רוצים לשאול משהו אך מתביישים להיות הראשונים ששואלים, או שחוששים שהמרצה לא באמת מעוניין לענות או לא יודע את התשובה.
כשאני משתתף בתור קהל בהרצאה, אני משתדל להיות הראשון ששואל משהו, רק בשביל להראות לאחרים שזה עובד ומייצר דיון נחמד.

8. אנסה לענות על שאלות המרצה, גם אם אינני יודע את התשובה


כשמרצה שואל שאלה ואף אחד לא עונה הוא מתבאס. הוא לא יודע אם לא עונים כי לא הקשיבו, כי באמת השאלה קשה או כי כולם יודעים את התשובה והשאלה נשמעת נורא טפשית. לכן, אני מנסה להשתתף ולענות, גם אם אינני יודע את התשובה. במקרה הגרוע אמרתי שטות, מה שבהחלט מותר כשאתה קהל.
התשובה שלי, גם אם נכונה וגם אם לא, תתן למרצה חומר להמשיך ממנו ולבנות את המשך הרעיון.

9. אגש לדבר עם המרצה בסוף ההרצאה


מעבר להרגשה הטובה שזה נותן, אפשר גם להעלות שאלות נוספות שלא היה זמן לשאול במהלך ההרצאה, או להסב את תשומת לבו לנקודות שלא היו מספיק ברורות. ההיזון החוזר מהקהל בסוף ההרצאה לא יעזור להרצאה הנוכחית (כי היא הרגע הסתיימה), אבל ייתן למרצה שלך כלים לשפר כדי ההרצאה הבאה תהיה ברורה יותר.

10. אגיב באופן בונה על טופס המשוב


שיחה בסוף ההרצאה היא דרך יעילה לתת הרגשה טובה ואולי לחדד נקודה שלא היתה ברורה, ההיזון החוזר האמיתי והכן ביותר מבוצע דרך טופס המשוב. מרצים קוראים את המשובים, ואת רובנו לא מעניין החלק של המספרים. לעומת זאת, אנחנו מאוד נשמח לשמוע מה לקחת מההרצאה, איזה נקודות היו ברורות יותר ואיזה פחות, על איזה נושאים קיווית לשמוע ולא דיברנו עליהם.
כשמישהו מבקש ממני משוב אני שולח מגילות. אל תתביישו לכתוב הכל, סמכו על המרצה שלכם שיידע לקחת את מה שרלוונטי.

את כל עשרת הכללים אפשר לסכם במשפט אחד — כשאני משתתף בהרצאה בתור קהל, אני לוקח אחריות שההרצאה תצא הטובה ביותר שאפשר, כי אני יודע שאני ושאר המאזינים רק נרוויח מזה. קהל שעובד קשה מקבל בדרך כלל תמורה טובה עבור הזמן שלו, וזה הרי מה שחשוב בשורה התחתונה.

יום שבת, 28 בספטמבר 2013

המדריך השלם לבחירת תמונות לשקפים

לא קל לכתוב מצגות. בעוד שפעם יכולת לקחת ספר ופשוט לסכם אותו בנקודות ולרשום בפורמט של פאואר פוינט, היום כולם רוצים מצגות בסגנון טד. זה אגב שם קוד לשקפים מינימליסטיים עם משפט או עזר ויזואלי בשקף. אומרים לך שלהקריא נקודות משקפים זה משעמם וצריך לספר סיפורים, והמטרה של השקף היא להעביר רגש באמצעים ויזואליים באופן שיתחבר עם המלל של הסיפור. עכשיו לך תלמד פרל עם סיפורים ותמונות. לא קל לכתוב מצגת.

מצגת ויזואלית טובה היא אכן קשה יותר לכתיבה מאוסף נקודות פאואר פוינט, וזאת משתי סיבות: האחת היא שמצגת ויזואלית היא רק חלק קטן מהכנת ההרצאה. החלק המרכזי הוא הסיפור שאותו המצגת מלווה. מי שיתחיל מהמצגת עלול ללכת לאיבוד בפרטים. הדרך הנכונה היא להתחיל מהסיפור שלכם, ורק אחרי שכתבתם אותו בראשי פרקים לעבור על כל סעיף ולהתאים לו עזר ויזואלי; הסיבה השניה היא יותר טכנית. קשה למצוא תמונות טובות. לא שאין תמונות יפות וחופשיות — כאלה יש בשפע. זה פשוט שכשאתה מגיע לחלק בסיפור ורוצה לחזק אותו עם תמונה, קשה לבחור תמונה שתלווה את המסר ולא תגנוב תשומת לב או תעביר מסרים נלווים.

רוצים דוגמא ? כנסו לחיפוש הבא לתמונה חופשית הקשורה למילה פוקוס. תראו אם תצליחו למצוא תמונה שתעביר מסר של מיקוד במטרה.
http://www.123rf.com/search_free.php?kword=focus&t_word=&t_lang=en

כבר חזרתם ? מעולה. עכשיו בואו נדבר קצת על איך בוחרים את התמונה הנכונה למצגת.

1. אולי בכלל לא צריך שקף

לפני מספר שבועות העברתי הרצאה בסגנון Ignite, שזה אומר שיש 20 שקפים והשקף מתחלף אוטומטית כל 15 שניות. בזמן הכנת המצגת בדקתי כמה זמן אני מדבר על כל נקודה ולפי זה כתבתי שקפים שבדיוק יתחלפו עם כל מעבר לנקודה הבאה. זה היה מתיש. אם רצית להתעכב על נקודה יותר זמן זה לא היה אפשרי, או לפחות כך חשבתי. בדיעבד הבנתי שהיתה אפשרות נוספת: שקף כפול. שים שני שקפים זהים וקיבלת 30 שניות לדבר על השקף.
בהרצאה רגילה שאיננה Ignite אפילו את זה לא צריך. ובכל זאת יש נטייה לאנשים לשים שקף על כל נקודה. הנה רעיון: אם אין לך שום רעיון לתמונה טובה עבור נקודה מסוימת, אולי אין צורך בשקף.

2. כמעט תמיד עדיף איור

לאיור יש את היתרון שהוא מספיק פשוט בשביל שכולם יבינו אותו באותו האופן. אם מדובר בהסבר טכני איור עוזר להבין נקודה יותר טוב מכל הסבר מילולי שיוקרן על שקף. לגבי הרצאות לא טכניות הנה כמה דרכים פשוטות להעביר נקודה באיור:

  • אפשרות אחת עדיפה על אפשרות שניה: איור של מאזניים מוטים לכיוון שם האפשרות העדיפה.
  • לא יודעים מה לבחור: מאזניים מאוזנים עם סימן שאלה באמצע.
  • הערות או פידבקים מקהל המשתמשים: רשמו כל הערה בבועת דיבור (סטייל אייפון)
  • מספר אפשרויות: ריבועים צבעוניים מסודרים בגריד
  • איך מוצאים את הדבר הנכון מתוך מבחר גדול: צורה אחת (למשל ריבוע) משוכפלת לאורך כל השקף. מופע אחד מרכזי בצבעים והשאר בשחור-לבן.

3. ואפשר גם לנסות משפט

אם יש לכם נקודה מרכזית להעביר זה ממש בסדר לכתוב משפט בודד על השקף בפונט גדול. הרבה פעמים זה עושה את העבודה טוב יותר מכל איור או תמונה. אם יש כמה נקודות או כמה אפשרויות, אפשר לחלק למספר שקפים, בכל שקף לכתוב את שלושת הנקודות אך שתיים מהן בצבע חצי שקוף ורק אחת בולטת — זו שאתם עכשיו מדברים עליה.

4. אם בכל זאת חייבים תמונה

הדרך הנכונה לבחור תמונה היא להתחיל ממה שאתם רוצים ולא מהרעיון שאותו אתם רוצים להביע. אתרי תמונות אינם שם כדי לתת לכם השראה אלא כדי לתת לכם את התמונה שתרצו (בין אם מדובר באתר תמונות חופשי או בתשלום). גוגל תמונות לעומתם הוא מקום מעולה לקבל בו השראה לרעיון מסוים. זכרו שכשמחפשים בגוגל תמונות אפשר להשתמש בסימן המינוס כדי לסנן החוצה תוצאות לא רלוונטיות, לדוגמא אם תחפשו פוקוס, אולי תרצו להוסיף -ford כדי לא לקבל תמונות של המכונית.

אחרי שאתם יודעים מה אתם מחפשים אפשר ללכת לאתרי תמונות. האהוב עליי למצגות הוא:
http://123rf.com/freeimages.php

שם תמצאו הרבה תמונות סטוק חופשיות.

ואם לא מצאתם אפשר להמשיך ל:
http://morguefile.com/archive


שם התמונות לדעתי קצת פחות מתאימות למצגות, אבל עדיין אפשר למצוא דברים להשתמש בהם.

5. והכי חשוב לקחת השראה מאנשים אחרים

מכירים את ספיקר דק ? ברור שכן. עכשיו לכו לשם ותסתכלו במצגות. לא הכל מוצלח אבל אם נשארים בחלק העליון של Featured Presentations כמעט תמיד תמצאו שם רעיונות מעניינים לאמצעים ויזואלים שיעזרו לכם להעביר את הנקודה שלכם בצורה אפקטיבית.

יש לכם רעיונות נוספים ? מצגות מעניינות שכתבתם ? מקומות אחרים שאתם לוקחים מהם תמונות ? אל תתביישו להוסיף בתגובות.

יום שבת, 21 בספטמבר 2013

זה לא עובד: שתי שיטות שלא יגרמו לאנשים לדבר על ההרצאה שלכם (ועובדה אחת שיכולה לשנות את הכל)

אנשים אוהבים לדבר. אנחנו אוהבים לדבר מול קהל, לדבר עם החברים, עם המשפחה. עובדה זו מסתדרת טוב עם עובדה כואבת אחרת: לא תמיד כל האנשים בעולם יהיו בהרצאה שלכם (למעשה, כמעט תמיד יהיו אנשים מוצלחים מאוד שלא ישבו בהרצאה שלכם). קחו לדוגמא את אילנה, עובדת בחברת ביטוח שבזכות ההרצאות שהיא מעבירה לצוות הקטן שבו היא עובדת, כולם יודעים טוב יותר על פרטי הביטוח שהם מוכרים. ייתכן שאם מעסיקיה של אילנה היו יודעים על ההרצאות המצוינות שלה, היו מזמן מרחיבים את היוזמה, מסייעים לה להפיץ את הידע לכלל העובדים בחברה ואף מתגמלים אותה על ההשקעה.
יש רק בעייה אחת — מי שאחראי על הדרכות העובדים בחברה בה אילנה עובדת לא יודע על היכולות המצוינות שלה, ולא היה בהרצאה.

וזה נכון גם במקרה הכללי, כמובן. את ההרצאה שלכם ישמעו 30, 50 או 100 איש. רק דמיינו את כמות האנשים הרלוונטיים שלא ישמעו את ההרצאה. בתור מרצים אנו מעוניינים לשמח את הקהל שלנו, אבל אנו גם מעוניינים שהם ימשיכו לדבר על מה שהם שמעו, יכתבו על זה יעלו לפייסבוק, בקיצור יעשו קצת באזז. מה, אם כן, אנו יכולים לעשות כדי לעזור לבאזז הזה לקרות ? בואו נתחיל מהדברים שלא ממש עובדים.

1. אפשר לעשות משהו ממש מוזר


למה זה נשמע נכון: אנשים מדברים אם יש להם משהו לדבר עליו, וגם אנשים אחרים עושים את זה. כולם דיברו על ליאור צורף שהעלה שור לבמה בטד, אולי גם אני אביא שור להרצאה הבאה שלי…

האמת הכואבת: הדברים המוזרים שאנשים מדברים עליהם הם מאוד נדירים, וגם כשזה קורה לא תמיד זה לטובה. כשאורן אל-און  משנה למנכ"ל הפניקס התפשט בכנס סוכני הביטוח זה אומנם הגיע לעיתונים, אבל תגובות משתתפים העידו שזה היה מאוד מביך כנראה לא יקדמו את מטרותיו.
ברוב המקרים כשתעשו דברים מוזרים זה ייזכר בתור אירוע חריג ומביך שכולנו נעדיף לשכוח. הסיכוי להפוך לסנסציה ויראלית הוא נמוך. כנראה בגלל זה אנו מתלהבים כל כך מאלה שכן הצליחו לעשות את זה, ומדברים עליהם.

2. אפשר (לנסות) לייצר באזז בעצמנו.


למה זה נשמע נכון: לפעמים אנשים מדברים מכוח האינרציה, משהו מופיע בפייסבוק אז עושים שייר. אם רק אני אעלה לבד לפייסבוק לינקים לכל הדברים הטובים שאני אומר על עצמי, אולי זה יגרום לאנשים נוספים לשתף.

האמת הכואבת: כשאנשים מעלים יותר מדי חומרים על עצמם לרשת ואף אחד לא משתף, זה נראה קצת… עצוב. יניב דויטש למשל מאיים שיחסום חברי פייסבוק שלא ישתפו את הבדיחות שלו. גם פרופילים מזויפים לא עובדים. אנחנו מספיק חכמים להבדיל בין התלהבות אמיתית לרעשי רקע מזויפים. עדיף להתמקד בלייצר את הראשון.

אם לדחוף ולהתאמץ לא יעזור לי לקבל את תשומת הלב הציבורית לה אני ראוי, מה עוד נשאר? התשובה לדעתי היא אכפתיות. יש מספר אנשים בקהל שלך שהולכים מאוד להתרגש מההרצאה. יש מספר אנשים שההרצאה שלך הצליחה לגעת בהם, לשנות בהם משהו. אלה האנשים שאחרי ההרצאה גם ילכו לדבר עליה.
הסוד הוא להראות לאנשים האלה שאכפת לך מהם. לייצר אתם דיאלוג ולעזור להם לדבר על מה שהם ממילא רוצים לדבר עליו.
אני קורא כל שבוע את הטור של טל ניב במוסף הארץ. היא כותבת על תמונות וכל פעם בוחרת תמונה אחרת לכתוב עליה. כשהצלם ג'ף וול הגיע לארץ, טל הגיעה להרצאות לפני הזמן כדי לדבר אתו לפני. עצם זה שהמרצה (ג'ף וול) הגיע לפני הזמן, ודיבר עם אנשים שאכפת להם מעבודתו זיכה אותו במילה טובה בטור השבועי.

לייצר באזז חיובי להרצאות שלכם זה לא כל כך קשה. כל מה שצריך זה למצוא אנשים שמוכנים לדבר, ולעזור להם לדבר על זה. כל השאר זה קישוטים.

יום שבת, 14 בספטמבר 2013

רוצה לדעת מה באמת הקהל חושב עליך?

ברור שכן! מנסיון בעבודה עם מרצים, ולמרות שלא נעים להודות בזה, כולם רוצים לדעת מה הקהל חשב עליהם. האם המסר עבר, האם אנשים התעניינו, האם הם יבואו שוב. אלה שאלות שכל מרצה שואל את עצמו בסוף הרצאה.
ברוב המקרים משובים על הרצאה הם יוזמה (או אינטרס) של מארגן האירוע שרוצה להרוויח. בשביל להרוויח מארגון אירועים צריך להביא את המרצים הטובים ביותר, ולכן יש הגיון כלכלי לנסות לדרג את המרצים כדי לדעת את מי להזמין בפעם הבאה.
העניין שבדרך כלל המשובים האלה לא מגיעים למרצים. המרצים הטובים יודעים שהם כאלה כי הם מוזמנים להרצות שוב. הפחות טובים נותרים להבין לבד.

גם במקרים בהם המשובים כן מגיעים למרצים, הרבה פעמים השאלות הרשומות בהם לא מספיק טובות כדי שמרצה יוכל להסיק מסקנות ולדעת מה לשפר. אני חושב שזה נובע מאותה הסיבה: מי שכותב את המשובים צריך אותם כדי לדעת את מי להזמין לפעם הבאה. יש מספיק מרצים ולכן הרבה יותר קל לקחת מרצה טוב מאשר לעזור למרצה בינוני להשתפר (עבור מישהו שתפקידו לארגן כנסים).

טופס משוב כזה יכול להגיד לך ש-29 משתתפים מאוד נהנו בהרצאה שלך וחושבים שאתה עשר, עוד 12 חשבו שהיה די בסדר ו-3 חשבו שההרצאה היתה משעממת מאוד.
לפעמים גם יוסיפו לזה תיאור מילולי, ואז אתה תקבל טופס שכולל הערות כאלה (פעמים רבות באותו הטופס):
1. ”ינון מרצה תותח ומקצועי, למדתי המון ונהניתי מכל רגע“
2. ”המרצה היה גרוע מאוד, לא יודע את החומר וחסר ידע מקצועי“

אז מה עושים כדי לדעת מה אנשים חשבו על ההרצאה שלך ואיך ניתן להשתפר לפעם הבאה?

1. דבר עם המשתתפים


הדבר הראשון והחשוב ביותר שמרצה צריך לעשות הוא להיות זמין למשתתפי ההרצאה. זמין זה אומר שאנשים יכולים לדבר אתך (כלומר אתה נשאר אחרי ההרצאה, נותן את כתובת המייל שלך ועושה חיים קלים למי שרוצה למצוא אותך ולדבר), אבל גם מרגישים בנוח לעשות כן.

הרבה אנשים לא אוהבים לקבל ביקורת או לתת אותה. לקבל ביקורת יכול להיות מביך, אבל כשאתה בא לתת ביקורת אתה מסתכן בעימות, ואין לנו כח לזה.

הדרך הכי טובה לגרום לאנשים להרגיש בנוח לדבר אתך היא לפנות אליהם בעצמך. לך אחרי ההרצאה לאנשים שנראים נחמדים בקהל ושאל את השאלות הבאות:
  - איך היתה ההרצאה שלי בהשוואה להרצאות אחרות ששמעת היום ?
  - האם היה נושא שרצית שאתייחס אליו, אך לא קיבל התייחסות ?
  - מה היה מעצבן בהרצאה ? מה אפשר היה לשפר לדעתך ?

אתם תגלו שכשאתם נגשים לאנשים ומתחילים שיחה, במיוחד בארץ, לכל אחד יש משהו להגיד. וזה דבר טוב.

2. דבר עם מארגן הכנס


להביא אנשים שיקשיבו להרצאות זה לא דבר קל. אני אסתכן בהשערה שרוב מארגני הכנסים מכירים אישית חלק משמעותי מהאנשים שמגיעים לכנס, ובהתחשב בעבודת השיווק שמארגני הכנס כבר ביצעו ערוץ התקשורת שלהם עם המשתתפים הוא הרבה יותר פתוח מאשר שלך.

אחרי שהעברת הרצאה בכנס תפוס שיחה קצרה עם המארגן, אפשר גם במייל. שאל את השאלות שהצעתי קודם ותראה מה יש להם להגיד. לא כולם ישתפו פעולה, לצערי יש יותר מדי אנשים שמעדיפים להגיד שהיה מצוין מאשר להסתכן בלפגוע, אבל אלה שכן יכולים לתת נקודת מבט טובה לשיפור בעתיד.

הדבר הכי קל למרצה זה לחכות לטפסים, לגלות שהיה טוב (או לא), ולהגיד שפעם הבאה יהיה יותר טוב. אבל התנהלות זו היא חסרת תועלת באותה מידה שהיא קלה. החיים לא נגמרים בסוף ההרצאה. צא החוצה, דבר עם הקהל ותשתפר לפעם הבאה.
רק כך ההרצאה הבאה שלך תהיה טובה יותר.

יום שבת, 7 בספטמבר 2013

5 הרגלים חדשים שיהפכו אותך למרצה טוב יותר בשנה הבאה

שנה חדשה היא הזדמנות מצוינת לחשבון נפש, לאכול את הלב על מה שעשינו רע השנה וגם קצת לשמוח על הדברים שהצליחו. לנו כאן בארץ יש מזל, בגלל שאנחנו אוהבים לאכול את הלב, אנחנו מתחילים שנה פעמיים בשנה. זה גם נותן לנו עוד הזדמנות לתכנן תוכניות לשנה הבאה. הפעם הרשימה שלי קצרה וכוללת 5 סעיפים קלים לביצוע. כל אחד מהם כשלעצמו יהפוך אתכם למרצים טובים יותר, ואפשר גם לנסות את כולם יחד.

1. דברו יותר


בואו נתחיל מההרגל הכי חשוב למרצים. רוצים להיות מרצים טובים יותר ? דברו. קחו כל הזדמנות שיש לכם להעביר הרצאה: מצגת בעבודה, מפגש מקצועי או אפילו ברכה לחג, והתייחסו אליה במלוא הרצינות. תכננו מה אתם רוצים להגיד, הכינו דף קצר עם עיקרי הדברים ותרגלו לפני. בדיבור מול קהל, כמו בדברים רבים נוספים, אין תחליף לנסיון.

2. הכנסו לכושר


מאחר שכושר גופני משפיע על מצב הרוח והאנרגיה שלנו, העצה הזו טובה כמעט לכל דבר שתרצו לעשות. לגבי מרצים זה חשוב במיוחד, אולי לא להרצאות של שעה, אבל מי מכם שניסה ללמד יום של 8-9 שעות (ולפעמים גם 12) יודע שבסוף מתעייפים. כושר גופני יעזור לכם להחזיק מעמד גם בימים והשבועות הארוכים, ועדיין לחייך ולהיראות במיטבכם.

3. שדרגו את הציוד


אין לכם עדיין שלט להעביר שקפים ? המחשב נתקע ב-3 מתוך 4 מצגות שהעברתם החודש ? מגיעים למקום ונתקעים כי אין אינטרנט ? אנחנו כבר בשנת תשע"ד (או 2013 לספירתם) וציוד המחשוב של ימינו די טוב. שלט להעברת שקפים יאפשר לכם חופש תנועה בחדר בזמן ההרצאה, מחשב חדש עם כונן SSD יגרום לתוכנת המצגות להדלק בן-רגע ו Net-Stick או כל סמארטפון ייתן לכם חיבור אינטרנט בכל מקום שתגיעו אליו.
ציוד מיושן או לא מקצועי עלול לפגוע באיכות ההרצאה ולתת רושם לא נכון על המרצה.

4. צאו מאזור הנוחות שלכם


אזור הנוחות הוא המקום שבו אנו יודעים שנעשה עבודה טובה. לכל אחד יש את אזור הנוחות שלו. יש כאלה שמעולים בהרצאות מול ילדים, ולעומתם מרצים שתמיד מצליחים לשעשע מבוגרים. יש מרצים שמעבירים סדנאות של ימים ארוכים או כאלה שאלופים בהרצאות קצרות. לא משנה מה אתם יודעים לעשות טוב, השאלה האמיתית היא מה אתם עדיין לא יודעים לעשות טוב. אם תמשיכו להעביר את אותו סוג הרצאות לאותו קהל, גם אם הקהל מאוד יהנה, זה לא יעזור לכם להיות מרצים טובים יותר.
מרצה טוב מגוון, ולכן לכו וחפשו את ההזדמנויות שיפחידו אתכם. בפעם הראשונה זה מלחיץ, אחרי זה מתרגלים וזה אפילו נהיה כיף.

5. התחילו בלוג


שמתם לב שיש לי רשימה של בלוגים מומלצים כאן בצד ימין ? שמתם לב כמה מעט מהם בנושא דיבור מול קהל ? זה ממש עצוב. בעוד שבאנגלית יש המון חומר לקרוא על עיצוב שקפים, כתיבת מצגות ודיבור מול קהל, מגוון הכותבים העבריים על נושאים אלו מצומצם. בלוג יעזור לכם לחשוב על הדברים שלמדתם, ולחלוק אותם עם הסביבה. הוא יאפשר לכם לקבל רעיונות ודעות מאנשים אחרים (גם כאלה שלא פגשתם אישית). ההזמנה שלי לשנה החדשה — פתחו בלוג על דיבור מול קהל בעברית, שילחו אליי מייל ואוסיף אתכם לרשימת המומלצים.

מאחל לכולם שנה עברית נפלאה ומלאה בהרצאות מעולות.

יום שישי, 30 באוגוסט 2013

5 דברים שלא סיפרו לכם על פחד קהל

כולנו רוצים להיות טובים יותר במה שאנו עושים. אנו רוצים להעביר הרצאות טובות יותר, לכתוב טוב יותר, ואולי להיות מתרגמים, רופאים או נהגים טובים יותר. יש רק בעייה אחת: אין לנו מושג מה זה נקרא לעשות משהו יותר טוב.
במהלך רוב הילדות שלנו אנו מסתמכים על אנשים אחרים שיגידו לנו אם אנחנו בכיוון. התינוק שמחפש חיזוקים מהוריו, הילד שמחפש להיות מקובל חברתית או הדוגמא הבולטת ביותר: התלמיד בבית הספר, שעבורו ציון גבוה יותר במבחן אומר שהוא הצליח טוב יותר.

אבל מדדים חיצוניים לא מחזיקים מעמד לאורך זמן.

ככל שאנו גדלים ובוחרים את הכיוון שלנו, אנו מגלים שהצלחה היא עניין אינדיבידואלי, ושמדדים חיצוניים כבר לא קיימים או שאינם עונים עוד על הצורך שלנו לדעת אם אנו בכיוון הנכון להשתפר. קחו לדוגמא מרצה — בתחילת דרכו הוא עשוי להסתכל על טפסי חוות דעת תלמידים כדי לדעת איך היתה ההרצאה. לאחר מספיק אימון ונסיון, יגיע המרצה שלנו לנקודת החוו"ד 10, כלומר בכל טפסי חוות הדעת שהוא מעביר כולם תמיד מסמנים את המספרים הגבוהים ביותר.

וזו הנקודה שבה המדד החיצוני מאבד את משמעותו.

דרך טובה יותר להשתפר היא להשתמש במדדי הצלחה פנימיים. מדד הצלחה פנימי משמש אותנו כמו מצפן. במקום להציג את מקומנו על סקאלה סופית של אפשרויות, מדד הצלחה פנימי יהיה כזה שיכווין אותנו, ושנוכל להיעזר בו כדי לדעת אם אנחנו בדרך הנכונה להשתפר. 
פחד קהל הוא דוגמא למדד הצלחה פנימי כזה. הנה כמה מאפיינים שלו שהופכים אותו למתאים.

1. לכולם יש פחד קהל.


למרות שזה נראה כאילו יש אנשים שממש קל להם לדבר מול קהל, אני אסתכן ואגיד שכל אחד שאי-פעם דיבר מול קהל חווה פחד קהל. מנסיון אישי אני אוסיף שפחד הקהל לא נעלם עם השנים, אבל בהחלט משתנה בהתאם למיומנות וליכולת.

2. הפחד אומר שאכפת לך מהתוצאה.


תנאי הכרחי לפחד הוא שאכפת לנו. אנחנו מפחדים כי דברים עלולים להכשל, כי אנו עלולים לשכוח את מה שרצינו להגיד, כי אולי ישאלו אותנו משהו שלא נדע, כי אולי נתפס כטפשים או לא מקצועיים. כל אחת מהאפשרויות האלה היא משהו שאנו מעדיפים שלא יקרה.
אנשים נלחצים לפני ישיבה חשובה בעבודה, לפני פתרון או הגשה של מבחן או אפילו לפני דייט. בכל המקרים אכפת לנו מהתוצאה, אחרת זה לא היה מלחיץ.

3. המטרה של הפחד: להרחיק אותך מסכנה.


לפחד, אגב, יש מטרה אבולוציונית. הוא כאן כדי להרחיק אותנו מסכנה. האבולוציה מראה שלעשות את אותם הדברים שוב ושוב נחשב בטוח יותר מלנסות דברים חדשים שאנו לא יודעים איך יסתיימו. הפחד נועד כדי למנוע ממך להסתובב לבד ביער באמצע הלילה, כי יש שם חיות טרף.
אחת הסיבות שאנשים פוחדים מדברים שונים היא כח ההרגל במניעת הפחד. מי שרגיל לעשות דבר מה, לא יפחד לעשותו (או לפחות זה לא יהיה אותו סוג פחד). זו גם כנראה הסיבה שחשיפה הדרגתית עוזרת להתמודד עם פחדים.

4. אם תעביר את אותה הרצאה מספיק פעמים מול קהלים שונים, הפחד יעלם.


עכשיו זה ברור למה: זה כבר לא נתפס כמשהו מסוכן. עם זאת, גם התדירות משחקת כאן תפקיד. אם אתה מעביר הרצאה של שעה פעמיים בשנה, סביר להניח שהתדירות נמוכה מדי מכדי שזה אי פעם יהפוך להרגל.
לעומת זאת, מי שעומד מול קהל 30 שעות בשבוע יצטרך ממש להתאמץ כדי לפחד.

5. פחד קהל אומר שאתה עושה משהו נכון.


וזה בדיוק מה שהופך את פחד הקהל שלך למדד פנימי מעניין. פחד קהל יכול לסייע לך להמשיך לחדש גם בתור מרצה מנוסה (או רופא או אפילו נהג אוטובוס מנוסה). לא משנה מי אתה, איפה אתה נמצא ומה רמת המיומנות שלך: כשתנסה לעשות משהו חדש שעלול להכשל, משהו חדשני שלא ניסית קודם, אתה תחווה פחד. ככל שהדברים שאתה עושה הם עוד מאותו הדבר, פחד הקהל יעלם אבל זה כנראה לא יעזור לך להפוך למרצה טוב יותר.

חפש את הפחד בהרצאה הבאה שלך. אם לא מצאת, אולי כדאי לשנות כיוון.

יום שבת, 24 באוגוסט 2013

מדריך מקוצר לטיפוגרפיה עבור כותבי שקפים

זה לא סוד שלכתוב מצגות זה לא כיף גדול. מרצים מאוד אוהבים לתכנן מה להגיד, לחשוב איזה דברים ללמד ולייצר המחשות ודוגמאות איכותיות לנושאים אלו, אבל לכתוב את הכל לשקפים ? זה נשמע מיותר.
כנראה זו הסיבה שרוב המצגות שאנו רואים בנויות על פי אותה השיטה (כן, גם אלו היפות או המעוצבות): כותב המצגת מפעיל PowerPoint או Keynote, בוחר טמפלייט שנראה נחמד — או אם מדובר בארגון אפשר לקחת את הטמפלייט הארגוני, ומתחיל למלא את הטקסט במקומות המתאימים.
אני לא חושב שהאשם כאן הוא עצלנות. אולי חוסר ידע.

בעוד כותבי מצגות רבים מבינים את החשיבות של בניית טיעון, הצגת הבעייה בצורה משכנעת וקריאה לפעולה — כשמדובר באופן ההצגה של הטקסט אנו לא ממש מבינים את הקשר בין אופן הצגת הטקסט על השקף לבין העברת המסר. במקרה הטוב אנו רוצים לכתוב מצגת יפה כדי שיחשבו שהשקענו.
בואו ננסה לבחון רגע את השאלה הזו באמצעות דוגמא.

1. למה בכלל צריך טיפוגרפיה.


נתבונן ב-3 ההזמנות המופיעות כאן כשקפים. נסו לחשוב מאיזה אירוע הגיעה כל אחת מההזמנות.





הטקסט בכל אחת מההזמנות הוא זהה. למרות זאת, סביר להניח שההזמנות הן לשלושה אירועים שונים: הראשונה מרגישה רשמית ויכולה לתפקד כהזמנה לאירוע תרבותי או משפטי (עו"ד אוהבים אותיות גדולות); השנייה יכולה לתפקד כהזמנה לאירוע עם ילדים, מסיבה או חדר ג‘ימבורי חדש שנפתח בשכונה; והשלישית עובדת לא רע כהזמנה לחתונה או אירוע אופנה.

גם אם הרעיונות שלכם לגבי אירועים היו שונים משלי, על דבר אחד אנו יכולים להסכים, אופן כתיבת המילים כולל גם הוא משמעות, הנגזרת מהרקע התרבותי של הקוראים ומעולם המושגים שלהם. משמעות זו יכולה להתאים למסר שאתם רוצים להעביר או להתנגש אתו. ואתם כבר יודעים מה עדיף.

2. אבל אני לא יודע לעצב.


אם אתם לא מרצים לעיצוב, רוב הסיכויים שהתגובה שלכם לפסקה הקודמת תהיה משהו בסגנון ”אוקיי שוכנעתי שטיפוגרפיה זה חשוב, אבל אין מצב שאני אצליח להעביר את המסר הנכון דרך אופן הכתיבה, אז עדיף לנסות לא להעביר מסר כלל“.
זה כנראה גם מה שאני הייתי אומר, אלמלא בעייה אחת: אין לכם באמת אפשרות לא להעביר מסר כלל. כל דבר שתכתבו, כולל מצגת מלאה Bullet Points בגופן ברירת המחדל של Power Point אומר משהו. זה אומר משהו עליכם, על הטקסט ועל המסר.

מעצב טוב יוכל כמובן לעזור לכם לכתוב באופן שיעבוד הכי טוב עבור הקוראים שלכם, אבל אין בזה ממש צורך. כדי לכתוב טוב כל מה שצריך זה לדעת לקרוא.

3. אוקיי שוכנעתי, מה עכשיו ?


המטרה שלנו כשאנו כותבים מצגות היא לעזור לאנשים לקרוא אותן, לשמור על רמת עניין גבוהה ובסוף גם להניע לפעולה. בפעם הבאה שאתם כותבים מצגת, נסו לקרוא אותה אחרי שכתבתם תוך שימת לב לפרטים הבאים:
  1. נסו לקרוא את המצגת בחדר חשוך, כך שהאור היחיד מגיע מהמקרן. העיניים מתעייפות ? עדיף לבחור רקע קצת יותר כהה.
     
  2. האם השתמשתי בגופן מעניין ? אם כן - החליפו. זו לא שגיאת כתיב, גופן שנראה לכם מעניין לרוב יסיח את דעתם של הקוראים, בייחוד במצגת ארוכה.
     
  3. נסו להסתכל על שקף אקראי. תוך כמה זמן אתם יכולים להבין בגדול מה הוא רוצה להגיד ? אם יותר מ-3 שניות, שכתבו את הכותרת ושקלו להבליט אותה.
     
  4. האם התמונה עוזרת להבנה של השקף או פוגעת ? האם טקסט מסוים עוזר להבנה או מסיח את הדעת ? כלל אצבע: אם אפשר בלי זה, עדיף בלי זה.

ולמי שרוצה לקרוא עוד על טיפוגרפיה, אני התחלתי לקרוא השבוע ספר חופשי מרתק של מתיו באטריק שנקרא Practical Typogrpahy ואני ממליץ עליו מאוד.

כתבתם מצגת מעניינת ורוצים לספר על זה ? התגובות של הפוסט הן מקום מצוין!

יום שבת, 17 באוגוסט 2013

ארבעה שלבים בדרך ללמידה מוצלחת

אחד החששות הגדולים של אנשים שמתכוננים לדבר מול קהל הוא החשש מחוסר ידע מקצועי. רמת המקצועיות הנדרשת להרצאה היא גבוהה יותר מהרמה הנדרשת לעבודה שוטפת. בעוד שבעבודה רגילה כשנתקלים באתגר אפשר לשאול, לחפש באינטרנט או לפחות יש זמן לחשוב עליו, בהרצאה אנחנו מצפים מעצמנו (והרבה פעמים גם הקהל מצפה) שנדע את התשובה מיד.

הבעייה היא שכשאנו מגיעים להכין הרצאה קשה לנו מאוד לחשוב מראש על כל השאלות שעשויות לעלות. החשש רק מתגבר כשאנו נזכרים בכל הפעמים שהיינו בהרצאה של מרצה שנתן הרגשה שהוא ממש לא מבין על מה הוא מדבר. אף אחד מאתנו לא רוצה להיות המרצה הזה.

אין תרופת פלא לפחד. מה שכן להכיר טוב ולעומק את נושא ההרצאה בהחלט עוזר. השאלה - איך עושים זאת.

התשובה הראשונה שעולה לראש (לפחות לראש שלי) היא זמן. אם נתכנת מספיק זמן ב Java נדע Java מספיק טוב כדי לדבר על זה. אם נבצע מספיק ניתוחי עיניים נדע מספיק על רפואת עיניים כדי לדבר על זה. אבל למרות שהיא נשמעת טוב, התשובה הזאת פשוט לא עובדת.
כשעבדתי בתור שכיר יצא שראיינתי אנשים לעבודה. פגשתי אנשים עם 4, 5 וגם 10 שנות נסיון בתחום שלהם. למרות הנסיון אנשים אלו לא היו ברמה מקצועית גבוהה כלל. כשדיברתי עם חברים שחיפשו עובדים, גיליתי שכולם מכירים את התופעה. נסיון בקו"ח לא מעיד על רמת הידע של המועמד.

למידה איכותית של נושא היא תהליך מכוון. יש לו התחלה ומטרות ביניים והתקדמות וקצב משלו. למידה איכותית לא לוקחת הרבה זמן, אך היא דורשת קשב ייחודי.
דרך אחת שעובדת מורכבת מארבעה שלבים:

1. סקירת רוחב


כשאתה מגיע ללמוד נושא חדש, תחילה עליך לקבל סקירה קצרה של המושגים, הטכניקות ואפילו האנשים הרלוונטים לאותו הנושא. סקירת הרוחב, כשמה כן היא, צריכה להיות כמה שיותר רחבה. מי שאוהב לקרוא מהרשת יכול למצוא סקירות כאלו בויקיפדיה, או ב Tutorials חופשיים. על כל נושא תוכלו בדרך כלל למצוא ספר טוב, ובתקופה האחרונה הרצאות וידאו הפכו לפופולריות, וגם הן נותנות מענה טוב לסקירת הרוחב הראשונית.

מטרתה של סקירת הרוחב היא להבין בכלל מה הם כללי המשחק ומה אנו לא יודעים. בסיומה אתם צריכים להשאר עם רשימה של שאלות, או אם מדובר בנושא מעשי, עם רעיון מעשי לביצוע.

אם לדוגמא החלטתם שאתם רוצים ללמוד לטפס, אחרי סקירת הרוחב אתם אמורים לדעת פחות או יותר איך לקשור את הרצועות שלא תיפלו, ואיפה בערך לשים את הרגליים.

2. ניסוי וטעייה


בדוגמת הטיפוס זה השלב בו הולכים לקיר הטיפוס ומתחילים לנסות לטפס. שלב הניסוי הוא הרגע בו אתם לוקחים את רשימת השאלות שהכנתם בסקירה, מנחשים (כן, מנחשים) את התשובה אליהן, ואז מתחילים לחקור ולחפש את התשובה האמיתית.
השלב הזה הוא המעניין ביותר בנושאים פרקטיים, אז אפשר פשוט להתחיל לעבוד. אל תפחדו ליפול מקיר הטיפוס או לכתוב קוד שלא יעבוד. זה חלק טבעי מתהליך הלמידה.

3. רפלקסיה


אחרי שניסינו ונפלנו הגיע הזמן לדבר על מה שקרה לנו. אם יש לכם בלוג תוכלו לכתוב על זה פוסט, וכמובן אם יש מפגש חובבנים על התחום אתם יכולים בכיף להתנדב להעביר הרצאה קטנה (שכותרתה "איך ניסיתי לטפל על הקיר ונפלתי", או כל כותרת דומה).
שלב הרפלקסיה הוא החשוב ביותר בתהליך הלמידה. הוא נותן לכם הזדמנות לבחון מה חשבתם, איפה טעיתם ולמה.
סיום מוצלח של שלב הרפלקסיה צריך להיות טקסט כתוב המפרט את התהליך, הטעויות והמסקנות.

4. חזרה


שלושת השלבים שהוצגו לא שווים כלום אם הם מבוצעים רק פעם אחת. מהר מאוד שוכחים הכל. כדי שלמידה תהיה אפקטיבית יש צורך בחזרה שוב ושוב על אותו התהליך. סיימתם את הרפלקסיה ? מצוין, עכשיו חיזרו לספר הלימוד וקראו אותו שוב (סקירה חוזרת). השאלות שיעלו לכם יהיו שונות ומעמיקות יותר מאלו שעלו בפעם הראשונה. הניסוי המעשי הבא שתבצעו, וגם הרפלקסיה עליו יהיו מעמיקים יותר.

תהליך למידה טוב כולל התחלה מוגדרת היטב, ובכל נקודה אנו יודעים כיצד יסתיים הסבב הקרוב. אין סוף למספר הסבבים שאתם יכולים לבצע, וככל שתתמידו ותבצעו יותר סבבי למידה, כך רמת ההבנה שלכם את החומר רק תגדל.
התחלתי את הפוסט עם הקשר בין שנות נסיון לידע. אני לא בטוח שקל למצוא קשר כזה. מה שאני כן יכול להבטיח שקיים קשר בין מספר סבבי הלמידה לרמת הידע וההבנה.
אז לפני שאתם רצים לספר על 4, 5 או 10 שנות הנסיון שלכם, ענו על השאלה: האם אלו 10 שנות נסיון, או סבב למידה אחד שפשוט נמשך כבר 10 שנים ?