למה לחכות לפורים ? תחפושות שיעזרו לכם לאורך כל השנה

רק נסו לספר לאנשים שסביבכם שאתם חוששים מההרצאה הבאה, ותוך זמן קצר תשמעו את הקלישאה הישנה: ממה יש לחשוש ? פשוט היה עצמך ויהיה בסדר. המציאות היא כמובן שונה בתכלית, אז לכבוד פורים החלטתי לבדוק אתכם למה תחפושת טובה יכולה להיות שימושית גם (ובמיוחד) בימים רגילים.

1. אתה לא כזה מוצלח כמו שחשבת

בוא נחשוב יחד על המיומנויות, הידע והיכולות שלך בנושאים השונים. סביר להניח שיש נושאים בהם אתה חושב שאתה יודע הכל, ונושאים בהם אתה חושב שיש לך עוד מקום להשתפר.

מה לגבי הרצאות ? האם אתה מרגיש שההרצאות שלך הן הכי טובות שיכולות להיות, או שיש מקום לשיפור נוסף ? אם בחרת בתשובה הראשונה אז כנראה שלהיות עצמך זו העצה הטובה ביותר עבורך. 

מצד שני, אם אתה מרגיש שיש עוד דברים שאינך יודע, שקיימת אפשרות שההרצאות שלך יהיו יותר מעניינות, יותר מצחיקות, יותר משכנעות או פשוט טובות יותר באופן מסוים אז להשאר עצמך זה רעיון רע. עדיף לנסות להיות משהו קצת יותר מוצלח.

2. אבל ההרצאה מחר — מה עושים ? 

התשובה: מתחפשים. בפורים אנו בוחרים להיות מישהו שאנחנו לא. אנו מנסים בגדים שהם לא שלנו, חתך-דיבור שונה מהרגיל או צורת הליכה שונה. אם אתה יכול יום אחד לדבר בשפה גבוהה כחלק מתחפושת, אולי תוכל להמשיך את זה גם ליום שלמחרת, ולזה שלאחריו. 

אם הצלחת להתלבש כמו פיראט ולצאת מהבית כחלק מהתחפושת, למה שלא תנסה לשים חליפה יפה או מכנס מחויט גם ביום רגיל ? מה כבר יהיה הנזק ? 

כשלובשים תחפושת בפעם הראשונה זה מרגיש קצת כמו פורים. לאנשים סביבכם קל מאוד לראות שאתם מחופשים — מכנס שלא יושב בול, דיבור לא מדויק או הבעת פנים. כולם יסגירו שמתחת לתחפושת מסתתר אותו "אני" ישן שרציתם לשנות. אבל, דבר מדהים קורה לאלו שמתמידים: בחירה וחזרה מייצרות הרגל, וכך התחפושת הופכת ל"אני" הטבעי. 

לא מאמינים לי ? נסו לצאת לריצת-בוקר שלוש פעמים בשבוע, ולהתמיד בכך מספר חודשים. בהתחלה אתם תסתכלו על האנשים שרצים לידכם ותרגישו לא שייכים, אבל עם הזמן הכושר הגופני משתפר, מבינים מה עושים עם השתייה ואפילו מתחילים לזהות פרצופים של רצים אחרים. 

תחפושת של פעם בשנה היא קוריוז, תחפושת בשילוב חזרה היא הדרך שלכם להשתפר ולשנות. באנגלית אומרים Fake it till you make it, ולנו נשאר רק לקוות שהתחפושת תחזיק מעמד גם כל השנה. 

גם אתם מתעצבנים כשממליצים לכם "פשוט להיות עצמכם" ? ספרו לי על זה בתגובות ! 

ארבעה מרכיבים שיהפכו את הנאום הבא שלך לויראלי

יום אחד קמה אשה בכנסת ומקדישה את נאום הבכורה שלה כדי לספר להמוני אנשים סיפור שהם חיכו הרבה זמן לשמוע.

בעידן האינטרנט, אותם אנשים מגיבים בכפתורי ה Share וה Like וזמן קצר לאחר מכן הנאום הופך "ויראלי", כלומר כזה שמופיע על הוול שלך בפייסבוק. 

לא כל נאום בכורה של ח"כ חדש מועלה ליוטוב (למעשה, הצלחתי למצוא ביוטוב מעט מאוד נאומי בכורה). כמעט כל אלה שהועלו ליוטוב זכו לחשיפה ברשתות החברתיות. נפתלי בנט הגיע ל 36 אלף צפיות, יאיר לפיד עם 5,000 צפיות, פייגלין עם 7,000, מיכאל בן ארי עם 1,500. אל מול מספרים אלו, הישגה של הד"ר רות קלדרון שהגיעה ל 120,000 צפיות בהחלט ראוי לציון. 

אם עדיין לא צפיתם הנה הלינק לנאום בוידאו והטקסט המלא של הנאום באתר onlife. 

רות הגיעה ל 120,000 צפיות כי אנשים שצפו בנאום רצו לחלוק אותו עם חבריהם. אותם אלפי אנשים שצפו בבנט, לפיד, פייגלין ואולי בן ארי העדיפו לשתף ולהמליץ דווקא על נאומה של קלדרון, למרות אנונימיותה היחסית לפני הבחירות. רוצים לדעת מה הפך את נאומה של קלדרון לויראלי ? הנה התשובה שלי.

1. מתחילים במסר

יש הרבה דרכים לגרום לאנשים להפיץ את העבודה שלכם. אתם יכולים להיות מצחיקים באופן מיוחד או  משוגעים באופן מיוחד, או אולי לשלב חתול מנגן על פסנתר. רות לא הלכה בכיוונים האלו. 

הדרך שלה היתה לתת דרך למאזין להביע את עצמו. כשמישהו עושה Share בפייסבוק לנאום שלה, הוא בעצם אומר לחברים שלו ”מה שרות אמרה. אני גם חושב כך. עד עכשיו לא ידעתי איך להגיד את זה“. 

במקרה של קלדרון, המסר היה זרמים אחרים ביהדות שמנכסים לעצמם את הדת. הרבה ישראלים נפגעו מהשליטה של האורתודוקסים בדת, אך לא ידעו איך לדבר על זה. רות נתנה להם את המילים המדויקות. רק צריך ללחוץ Share.

2. מציירים עולם טוב יותר

עולם טוב יותר ? מה, ללמוד יהדות חילונית זה טוב יותר ? עבור המאזינים של קלדרון בהחלט כן. רות מסיימת את הנאום בשאיפה למצב בו לימוד התורה יהיה נחלת כל ישראל, למצב של שוויון בנטל התורני, הצבאי והאזרחי ולחלוקה שווה של משאבים לכל הלומדים.

שאיפה זו מייצרת הבטחה לעולם טוב יותר עבור המאזינים שלה. אנחנו מפיצים את הנאום כי אנחנו שותפים לשאיפות וחושבים שהשיתוף יגרום לשאיפות הללו להתממש. 

3. יוצרים הזדהות

המסר והאוטופיה הם הכרחיים ליצירת הזדהות אך אינם מספיקים. הזדהות אמיתית מצריכה בחירת מילים מדויקת שיוצרות את תחושת ההזדהות והשותפות במטרה. הנה המשפטים של רות שגורמים לכם להרגיש חלק מהקרב שלה (הדגשות שלי):

”אף אחד לא לקח מאתנו את התלמוד, ואת הספרות הרבנית… עכשיו הגיע הזמן לחזור לנכס לעצמנו את מה ששלנו … להתענג על ההון התרבותי שמחכה לנו, לעינינו, לדמיוננו, ליצירתנו“

כשרות קוראת לנו לקחת חזרה את מה ששלנו, היא מציגה מפת דרכים שבסיומה נגיע לעולם הטוב יותר שאותו היא מתארת. רות מציגה באופן ברור את המציאות הנוכחית, את המציאות שאליה היא רוצה להגיע, את הצוות ואת הדרך. השימוש בגוף ראשון רבים כבר אומר למאזין שהוא חלק מהקבוצה. 

4. משלבים הפתעה

רות מסיימת את הנאום בתפילה. עם אלוקינו וכל המסביב. עכשיו, אשה מתפללת בכנסת ? אשה אומרת ”יהי רצון מלפניך“ ? אני לא ציפיתי לזה. נו, אבל אם הכל היה צפוי לא היה צורך להפיץ, ולא היה על מה לדבר או טעם לחלוק. 

מטבע הדברים, אין מתכון לויראליות. אנו יודעים את הרכיבים אך מה שקובע הוא המינון המדויק שלהם, אופן המסירה, הנושא עצמו ועוד אלפי פרמטרים. האם צפיתם בנאום ? הזדהיתם ? כעסתם ? לא הבנתם על מה המהומה ? ספרו לי על זה בתגובות !

מתי בפעם האחרונה נגמרו לך השקפים באמצע הרצאה?

בתור אחד שכותב הרבה מצגות, אני מכיר טוב את העמודה בצד שמאל של המסך שמראה לי איזה (וכמה) שקפים כבר כתבתי. בראשונים אני מתקדם בחשש, לא בטוח כמה עבודה עוד נשארה, ולאט לאט כשהמספרים גדלים אני צובר ביטחון ומגביר את קצב הכתיבה.
ההימור בכתיבת ההרצאה הוא פשוט: אם תכתוב יותר מדי תגלוש בסוף בזמנים ותצטרך לוותר או לדלג על שקפים, ואם תכתוב פחות מדי ההרצאה תסתיים מוקדם וכולם ירגישו מרומים.

אם לשפוט מההרצאות שאני משתתף בהן כמאזין, בין שתי האפשרויות נדמה שרובנו מעדיפים את הראשונה. למרות שניסיתי ארוכות, לא הצלחתי להיזכר ולו בהרצאה אחת שהסתיימה לפני הזמן באופן כה קיצוני, שהמרצה התנצל שאין לו מה להגיד יותר. למעשה, דווקא בהרצאות שנאמר בהן קצת פחות, אני הרגשתי יותר בנוח ולמדתי יותר.

למרות זאת, נראה שהאנרגיה שאנו משקיעים בספירת שקפים היא כמעט תמיד בפתרון אותה בעייה דמיונית. רובנו, בעת כתיבת הרצאה, יודעים מהו המספר המינימלי של שקפים למצגת, אבל לא חושבים להגביל את עצמנו במספר מקסימלי של שקפים.

מעבר לכך שמחסור בשקפים מעולם לא היווה בעייה במצגות, ספירת שקפים יכולה להיות אף מזיקה. לא נדיר לשבת בהרצאה שבה המרצה "דוחס" עוד חומר רק כדי למלא את הזמן. זה כמובן פוגם ביכולת להעביר את הנקודה המשמעותית של ההרצאה.

אז איך נוכל לכתוב מצגת מינימליסטית שתעביר את הנקודה אך לא תכלול חומר מיותר ?

1. מתחילים ברעיון מרכזי (יעד)

הדבר הכי חשוב במצגת הוא לאן רוצים להגיע. רשמו לעצמכם את היעד של ההרצאה בצורה פשוטה של ניסוח מיומנות. למשל:
א. ”המאזין יוכל לפתור את תרגיל הבית“
ב. ”המאזין יוכל להתחיל לתרגל את שרירי הבטן בצורה נכונה“
ג. ”המאזין לא יצא מהבית בלי מטרייה בגשם“.

כל אחד מהיעדים שציינתי הוא פשוט, ברור ומדיד, וזו הדרך המומלצת לנסח את נקודת היעד.
עבור הרצאות ארוכות יותר (יום לימוד מלא, או חצי יום לימוד) אפשר לשלב מספר יעדים ולכל אחד מהם לכתוב מצגת משלו (ובסוף לשלב את הכל למצגת אחת גדולה).

מבחינת יעדים לשעה כלל אצבע טוב הוא לא יותר מיעד אחד לשעה, ולא פחות מחצי שעה ליעד. כלומר, כל הרצאה לוקחת בין חצי שעה לשעה, וביום לימודים ארוך אנו משלבים מספר הרצאות כאלו. כללי אצבע כמובן נועדו כדי להפר אותם, כמו למשל בהרצאה זו של דרק סיברס בה הוא מעביר מסר מתחילתו עד סופו ב 3 דקות.

2. ממשיכים לבנות מפת-דרכים (outline) ליעד.

זה השלב שאנו לוקחים נייר (או Word) ומתחילים לכתוב. המשפט הראשון הוא מה המאזינים שלכם יודעים לעשות היום או חושבים היום — וכן, זה כמעט תמיד ניחוש. המשפט האחרון הוא היעד. באמצע משאירים הרבה מקום ריק.

יש כאלה שקל להם יותר למלא את מפת הדרכים מהסוף להתחלה, כלומר לגזור מהיעד לכיוון המצב הנוכחי, ויש כאלה שמעדיפים הפוך. זה לא באמת משנה, מה שחשוב שאתם מסיימים את מפת הדרכים למצגת בתור רשימה של רעיונות מרכזיים, כל אחד נגזר מהקודם לו באופן ברור ופשוט, שבסוף מביאים את המאזינים שלכם ליעד.

3. עכשיו אפשר לכתוב את המצגת.

משגיבשנו מפת דרכים, כתיבת המצגת היא משימה כמעט טכנית. עליכם לחשוב עבור כל רעיון במפת הדרכים מה הדרך הטובה ביותר להעביר אותו (אם באיור, סיפור מעניין, סרטון או כל דרך אחרת) ולהכניס את זה בתור שקף או מספר שקפים.

באופן כתיבה כזה אתם יכולים להישאר רגועים. לעולם לא ייגמרו לכם השקפים באמצע. גם אם ההרצאה שלכם לקחה מחצית הזמן שתוכנן, ויש לכם עוד המון זמן להקדיש לשאלות ותשובות או חזרה או דוגמאות נוספות, אף אחד לא ירגיש מרומה.

ועכשיו החלק שלכם - האם נגמרו לכם השקפים באמצע הרצאה ? האם השתתפתם בהרצאה שהסתיימה משמעותית מוקדם מדי ורוצים לספר על זה ? שתפו בתגובות  !

שנה של בלוגינג

השבוע לפני שנה, ביום שישי ה 3/2/2012 העליתי לבלוג הזה את הפוסט הראשון, ביקורת על הרצאה של סת' גודין בטד. מאז חלפה שנה שלמה של בלוגינג, במהלכה בכל סופשבוע העליתי לכאן פוסט בנושא דיבור מול קהל, כתיבת מצגות, ביקורת נאומים, בניית נאומים והיו לנו אפילו פוסטים על עיצוב ובחירת פונטים למצגות.

53 פוסטים מאוחר יותר, הנה הלקחים והסטטיסטיקות מהשנה החולפת. תחילה חמשת הפוסטים הנקראים ביותר השנה (ממוין על פי תצוגות-דף, שזה לא מדד מדויק אבל זה מה שיש):

1. גם מרצים מנוסים טועים בשפת גוף: התנועות שמומלץ לעשות בהרצאה, ואלה שלא.
2. איך לסיים הרצאה במחיאות כפיים סוערות.
3. 7 אתרים שכל כותב מצגות חייב להכיר.
4. למה לחכות שכולם ירדמו ? כך תיצור מצגת מנצחת.
5. איך מפסיקים להגיד אההה.

ועוד כמה מחשבות על השנה החולפת:

1. לכתוב בלוג זה קשה

לא שאני מתלונן, ויש הרבה כיף בכתיבה וגם לומדים מזה המון — אבל בשורה התחתונה כל שבוע להעלות פוסט (כולל בסופ"ש מהמלון באילת) זה לא דבר פשוט.
כשחשבתי על בלוג שבועי בהתחלה הייתי משוכנע שתוך מספר שבועות אני אכתוב יותר ממה שצריך, ואז אוכל להכין מאגר של פוסטים למקרה שאני "נתקע" ברגע האחרון. זה לא קרה.
כל פוסט נכתב ועולה לאוויר באותו הרגע, איפשהו במהלך סוף השבוע כשאני מוצא זמן לשבת לכתוב. אולי בשנה הבאה אנסה להעלות את הפוסטים בשעה קבועה.

2. לא בטוח שמה שתכננת יצא לפועל

כשפתחתי את הבלוג זה היה אחרי 2-3 בלוגים כושלים שניסיתי לפתוח ושרדו לא יותר מחודש או חודשיים. הפעם, חשבתי לעצמי, יש לי תוכנית. רציתי להעלות כל שבוע ביקורת הרצאה על איזושהי הרצאת וידאו מהאינטרנט, ולספר על הדברים שאהבתי יותר או פחות באותה הרצאה.

הכיוון הזה החזיק מעמד בערך 4-5 פוסטים. גם אני וגם מעט הקוראים שהתחילו איתי את המסע הרגשנו שזה כיוון מאתגר עבור הקוראים (כדי להבין את הפוסט, היית צריך לצפות בהרצאת הוידאו שנמשכה לעתים 30-40 דקות). בהדרגה עברתי לכתוב על טיפים יותר כלליים למרצים, ואני די מרוצה מהתוצאה.

3. גם בכתיבה - עם האוכל בא התיאבון

הפחד הראשון כשמתחילים בלוג מסוג זה הוא שיגמרו נושאי הכתיבה. למעשה, ברוב המקרים שאני מספר לאנשים על הבלוג שלי זו אחת השאלות הראשונות שעולות: "ויש לך מה לכתוב על אותו הנושא כל שבוע ?".
מסתבר שככל שכותבים יותר על נושא אחד לומדים לשים לב ליותר דברים, ובהיבט האישי שלי גם להעביר הרצאות טוב יותר, וגם עם הזמן יש לי רק יותר ויותר נושאים לכתוב עליהם.

אז תודה לכולכם על הליווי, הקריאה, ההערות, השיתופים והלייקים. תמשיכו לפרגן גם בשנה הבאה.