5 דברים שלא סיפרו לכם על פחד קהל

כולנו רוצים להיות טובים יותר במה שאנו עושים. אנו רוצים להעביר הרצאות טובות יותר, לכתוב טוב יותר, ואולי להיות מתרגמים, רופאים או נהגים טובים יותר. יש רק בעייה אחת: אין לנו מושג מה זה נקרא לעשות משהו יותר טוב.
במהלך רוב הילדות שלנו אנו מסתמכים על אנשים אחרים שיגידו לנו אם אנחנו בכיוון. התינוק שמחפש חיזוקים מהוריו, הילד שמחפש להיות מקובל חברתית או הדוגמא הבולטת ביותר: התלמיד בבית הספר, שעבורו ציון גבוה יותר במבחן אומר שהוא הצליח טוב יותר.

אבל מדדים חיצוניים לא מחזיקים מעמד לאורך זמן.

ככל שאנו גדלים ובוחרים את הכיוון שלנו, אנו מגלים שהצלחה היא עניין אינדיבידואלי, ושמדדים חיצוניים כבר לא קיימים או שאינם עונים עוד על הצורך שלנו לדעת אם אנו בכיוון הנכון להשתפר. קחו לדוגמא מרצה — בתחילת דרכו הוא עשוי להסתכל על טפסי חוות דעת תלמידים כדי לדעת איך היתה ההרצאה. לאחר מספיק אימון ונסיון, יגיע המרצה שלנו לנקודת החוו"ד 10, כלומר בכל טפסי חוות הדעת שהוא מעביר כולם תמיד מסמנים את המספרים הגבוהים ביותר.

וזו הנקודה שבה המדד החיצוני מאבד את משמעותו.

דרך טובה יותר להשתפר היא להשתמש במדדי הצלחה פנימיים. מדד הצלחה פנימי משמש אותנו כמו מצפן. במקום להציג את מקומנו על סקאלה סופית של אפשרויות, מדד הצלחה פנימי יהיה כזה שיכווין אותנו, ושנוכל להיעזר בו כדי לדעת אם אנחנו בדרך הנכונה להשתפר. 

פחד קהל הוא דוגמא למדד הצלחה פנימי כזה. הנה כמה מאפיינים שלו שהופכים אותו למתאים.

1. לכולם יש פחד קהל.

למרות שזה נראה כאילו יש אנשים שממש קל להם לדבר מול קהל, אני אסתכן ואגיד שכל אחד שאי-פעם דיבר מול קהל חווה פחד קהל. מנסיון אישי אני אוסיף שפחד הקהל לא נעלם עם השנים, אבל בהחלט משתנה בהתאם למיומנות וליכולת.

2. הפחד אומר שאכפת לך מהתוצאה.

תנאי הכרחי לפחד הוא שאכפת לנו. אנחנו מפחדים כי דברים עלולים להכשל, כי אנו עלולים לשכוח את מה שרצינו להגיד, כי אולי ישאלו אותנו משהו שלא נדע, כי אולי נתפס כטפשים או לא מקצועיים. כל אחת מהאפשרויות האלה היא משהו שאנו מעדיפים שלא יקרה.
אנשים נלחצים לפני ישיבה חשובה בעבודה, לפני פתרון או הגשה של מבחן או אפילו לפני דייט. בכל המקרים אכפת לנו מהתוצאה, אחרת זה לא היה מלחיץ.

3. המטרה של הפחד: להרחיק אותך מסכנה.

לפחד, אגב, יש מטרה אבולוציונית. הוא כאן כדי להרחיק אותנו מסכנה. האבולוציה מראה שלעשות את אותם הדברים שוב ושוב נחשב בטוח יותר מלנסות דברים חדשים שאנו לא יודעים איך יסתיימו. הפחד נועד כדי למנוע ממך להסתובב לבד ביער באמצע הלילה, כי יש שם חיות טרף.
אחת הסיבות שאנשים פוחדים מדברים שונים היא כח ההרגל במניעת הפחד. מי שרגיל לעשות דבר מה, לא יפחד לעשותו (או לפחות זה לא יהיה אותו סוג פחד). זו גם כנראה הסיבה שחשיפה הדרגתית עוזרת להתמודד עם פחדים.

4. אם תעביר את אותה הרצאה מספיק פעמים מול קהלים שונים, הפחד יעלם.

עכשיו זה ברור למה: זה כבר לא נתפס כמשהו מסוכן. עם זאת, גם התדירות משחקת כאן תפקיד. אם אתה מעביר הרצאה של שעה פעמיים בשנה, סביר להניח שהתדירות נמוכה מדי מכדי שזה אי פעם יהפוך להרגל.
לעומת זאת, מי שעומד מול קהל 30 שעות בשבוע יצטרך ממש להתאמץ כדי לפחד.

5. פחד קהל אומר שאתה עושה משהו נכון.

וזה בדיוק מה שהופך את פחד הקהל שלך למדד פנימי מעניין. פחד קהל יכול לסייע לך להמשיך לחדש גם בתור מרצה מנוסה (או רופא או אפילו נהג אוטובוס מנוסה). לא משנה מי אתה, איפה אתה נמצא ומה רמת המיומנות שלך: כשתנסה לעשות משהו חדש שעלול להכשל, משהו חדשני שלא ניסית קודם, אתה תחווה פחד. ככל שהדברים שאתה עושה הם עוד מאותו הדבר, פחד הקהל יעלם אבל זה כנראה לא יעזור לך להפוך למרצה טוב יותר.

חפש את הפחד בהרצאה הבאה שלך. אם לא מצאת, אולי כדאי לשנות כיוון.

מדריך מקוצר לטיפוגרפיה עבור כותבי שקפים

זה לא סוד שלכתוב מצגות זה לא כיף גדול. מרצים מאוד אוהבים לתכנן מה להגיד, לחשוב איזה דברים ללמד ולייצר המחשות ודוגמאות איכותיות לנושאים אלו, אבל לכתוב את הכל לשקפים ? זה נשמע מיותר.
כנראה זו הסיבה שרוב המצגות שאנו רואים בנויות על פי אותה השיטה (כן, גם אלו היפות או המעוצבות): כותב המצגת מפעיל PowerPoint או Keynote, בוחר טמפלייט שנראה נחמד — או אם מדובר בארגון אפשר לקחת את הטמפלייט הארגוני, ומתחיל למלא את הטקסט במקומות המתאימים.
אני לא חושב שהאשם כאן הוא עצלנות. אולי חוסר ידע.

בעוד כותבי מצגות רבים מבינים את החשיבות של בניית טיעון, הצגת הבעייה בצורה משכנעת וקריאה לפעולה — כשמדובר באופן ההצגה של הטקסט אנו לא ממש מבינים את הקשר בין אופן הצגת הטקסט על השקף לבין העברת המסר. במקרה הטוב אנו רוצים לכתוב מצגת יפה כדי שיחשבו שהשקענו.
בואו ננסה לבחון רגע את השאלה הזו באמצעות דוגמא.

1. למה בכלל צריך טיפוגרפיה.

נתבונן ב-3 ההזמנות המופיעות כאן כשקפים. נסו לחשוב מאיזה אירוע הגיעה כל אחת מההזמנות.

הטקסט בכל אחת מההזמנות הוא זהה. למרות זאת, סביר להניח שההזמנות הן לשלושה אירועים שונים: הראשונה מרגישה רשמית ויכולה לתפקד כהזמנה לאירוע תרבותי או משפטי (עו"ד אוהבים אותיות גדולות); השנייה יכולה לתפקד כהזמנה לאירוע עם ילדים, מסיבה או חדר ג‘ימבורי חדש שנפתח בשכונה; והשלישית עובדת לא רע כהזמנה לחתונה או אירוע אופנה.

גם אם הרעיונות שלכם לגבי אירועים היו שונים משלי, על דבר אחד אנו יכולים להסכים, אופן כתיבת המילים כולל גם הוא משמעות, הנגזרת מהרקע התרבותי של הקוראים ומעולם המושגים שלהם. משמעות זו יכולה להתאים למסר שאתם רוצים להעביר או להתנגש אתו. ואתם כבר יודעים מה עדיף.

2. אבל אני לא יודע לעצב.

אם אתם לא מרצים לעיצוב, רוב הסיכויים שהתגובה שלכם לפסקה הקודמת תהיה משהו בסגנון ”אוקיי שוכנעתי שטיפוגרפיה זה חשוב, אבל אין מצב שאני אצליח להעביר את המסר הנכון דרך אופן הכתיבה, אז עדיף לנסות לא להעביר מסר כלל“.
זה כנראה גם מה שאני הייתי אומר, אלמלא בעייה אחת: אין לכם באמת אפשרות לא להעביר מסר כלל. כל דבר שתכתבו, כולל מצגת מלאה Bullet Points בגופן ברירת המחדל של Power Point אומר משהו. זה אומר משהו עליכם, על הטקסט ועל המסר.

מעצב טוב יוכל כמובן לעזור לכם לכתוב באופן שיעבוד הכי טוב עבור הקוראים שלכם, אבל אין בזה ממש צורך. כדי לכתוב טוב כל מה שצריך זה לדעת לקרוא.

3. אוקיי שוכנעתי, מה עכשיו ?

המטרה שלנו כשאנו כותבים מצגות היא לעזור לאנשים לקרוא אותן, לשמור על רמת עניין גבוהה ובסוף גם להניע לפעולה. בפעם הבאה שאתם כותבים מצגת, נסו לקרוא אותה אחרי שכתבתם תוך שימת לב לפרטים הבאים:

1. נסו לקרוא את המצגת בחדר חשוך, כך שהאור היחיד מגיע מהמקרן. העיניים מתעייפות ? עדיף לבחור רקע קצת יותר כהה.
    
2. האם השתמשתי בגופן מעניין ? אם כן - החליפו. זו לא שגיאת כתיב, גופן שנראה לכם מעניין לרוב יסיח את דעתם של הקוראים, בייחוד במצגת ארוכה.
    
3. נסו להסתכל על שקף אקראי. תוך כמה זמן אתם יכולים להבין בגדול מה הוא רוצה להגיד ? אם יותר מ-3 שניות, שכתבו את הכותרת ושקלו להבליט אותה.
    
4. האם התמונה עוזרת להבנה של השקף או פוגעת ? האם טקסט מסוים עוזר להבנה או מסיח את הדעת ? כלל אצבע: אם אפשר בלי זה, עדיף בלי זה.

ולמי שרוצה לקרוא עוד על טיפוגרפיה, אני התחלתי לקרוא השבוע ספר חופשי מרתק של מתיו באטריק שנקרא Practical Typogrpahy ואני ממליץ עליו מאוד.

כתבתם מצגת מעניינת ורוצים לספר על זה ? התגובות של הפוסט הן מקום מצוין!

ארבעה שלבים בדרך ללמידה מוצלחת

אחד החששות הגדולים של אנשים שמתכוננים לדבר מול קהל הוא החשש מחוסר ידע מקצועי. רמת המקצועיות הנדרשת להרצאה היא גבוהה יותר מהרמה הנדרשת לעבודה שוטפת. בעוד שבעבודה רגילה כשנתקלים באתגר אפשר לשאול, לחפש באינטרנט או לפחות יש זמן לחשוב עליו, בהרצאה אנחנו מצפים מעצמנו (והרבה פעמים גם הקהל מצפה) שנדע את התשובה מיד.

הבעייה היא שכשאנו מגיעים להכין הרצאה קשה לנו מאוד לחשוב מראש על כל השאלות שעשויות לעלות. החשש רק מתגבר כשאנו נזכרים בכל הפעמים שהיינו בהרצאה של מרצה שנתן הרגשה שהוא ממש לא מבין על מה הוא מדבר. אף אחד מאתנו לא רוצה להיות המרצה הזה.

אין תרופת פלא לפחד. מה שכן להכיר טוב ולעומק את נושא ההרצאה בהחלט עוזר. השאלה - איך עושים זאת.

התשובה הראשונה שעולה לראש (לפחות לראש שלי) היא זמן. אם נתכנת מספיק זמן ב Java נדע Java מספיק טוב כדי לדבר על זה. אם נבצע מספיק ניתוחי עיניים נדע מספיק על רפואת עיניים כדי לדבר על זה. אבל למרות שהיא נשמעת טוב, התשובה הזאת פשוט לא עובדת.
כשעבדתי בתור שכיר יצא שראיינתי אנשים לעבודה. פגשתי אנשים עם 4, 5 וגם 10 שנות נסיון בתחום שלהם. למרות הנסיון אנשים אלו לא היו ברמה מקצועית גבוהה כלל. כשדיברתי עם חברים שחיפשו עובדים, גיליתי שכולם מכירים את התופעה. נסיון בקו"ח לא מעיד על רמת הידע של המועמד.

למידה איכותית של נושא היא תהליך מכוון. יש לו התחלה ומטרות ביניים והתקדמות וקצב משלו. למידה איכותית לא לוקחת הרבה זמן, אך היא דורשת קשב ייחודי.
דרך אחת שעובדת מורכבת מארבעה שלבים:

1. סקירת רוחב

כשאתה מגיע ללמוד נושא חדש, תחילה עליך לקבל סקירה קצרה של המושגים, הטכניקות ואפילו האנשים הרלוונטים לאותו הנושא. סקירת הרוחב, כשמה כן היא, צריכה להיות כמה שיותר רחבה. מי שאוהב לקרוא מהרשת יכול למצוא סקירות כאלו בויקיפדיה, או ב Tutorials חופשיים. על כל נושא תוכלו בדרך כלל למצוא ספר טוב, ובתקופה האחרונה הרצאות וידאו הפכו לפופולריות, וגם הן נותנות מענה טוב לסקירת הרוחב הראשונית.

מטרתה של סקירת הרוחב היא להבין בכלל מה הם כללי המשחק ומה אנו לא יודעים. בסיומה אתם צריכים להשאר עם רשימה של שאלות, או אם מדובר בנושא מעשי, עם רעיון מעשי לביצוע.

אם לדוגמא החלטתם שאתם רוצים ללמוד לטפס, אחרי סקירת הרוחב אתם אמורים לדעת פחות או יותר איך לקשור את הרצועות שלא תיפלו, ואיפה בערך לשים את הרגליים.

2. ניסוי וטעייה

בדוגמת הטיפוס זה השלב בו הולכים לקיר הטיפוס ומתחילים לנסות לטפס. שלב הניסוי הוא הרגע בו אתם לוקחים את רשימת השאלות שהכנתם בסקירה, מנחשים (כן, מנחשים) את התשובה אליהן, ואז מתחילים לחקור ולחפש את התשובה האמיתית.
השלב הזה הוא המעניין ביותר בנושאים פרקטיים, אז אפשר פשוט להתחיל לעבוד. אל תפחדו ליפול מקיר הטיפוס או לכתוב קוד שלא יעבוד. זה חלק טבעי מתהליך הלמידה.

3. רפלקסיה

אחרי שניסינו ונפלנו הגיע הזמן לדבר על מה שקרה לנו. אם יש לכם בלוג תוכלו לכתוב על זה פוסט, וכמובן אם יש מפגש חובבנים על התחום אתם יכולים בכיף להתנדב להעביר הרצאה קטנה (שכותרתה "איך ניסיתי לטפל על הקיר ונפלתי", או כל כותרת דומה).
שלב הרפלקסיה הוא החשוב ביותר בתהליך הלמידה. הוא נותן לכם הזדמנות לבחון מה חשבתם, איפה טעיתם ולמה.
סיום מוצלח של שלב הרפלקסיה צריך להיות טקסט כתוב המפרט את התהליך, הטעויות והמסקנות.

4. חזרה

שלושת השלבים שהוצגו לא שווים כלום אם הם מבוצעים רק פעם אחת. מהר מאוד שוכחים הכל. כדי שלמידה תהיה אפקטיבית יש צורך בחזרה שוב ושוב על אותו התהליך. סיימתם את הרפלקסיה ? מצוין, עכשיו חיזרו לספר הלימוד וקראו אותו שוב (סקירה חוזרת). השאלות שיעלו לכם יהיו שונות ומעמיקות יותר מאלו שעלו בפעם הראשונה. הניסוי המעשי הבא שתבצעו, וגם הרפלקסיה עליו יהיו מעמיקים יותר.

תהליך למידה טוב כולל התחלה מוגדרת היטב, ובכל נקודה אנו יודעים כיצד יסתיים הסבב הקרוב. אין סוף למספר הסבבים שאתם יכולים לבצע, וככל שתתמידו ותבצעו יותר סבבי למידה, כך רמת ההבנה שלכם את החומר רק תגדל.
התחלתי את הפוסט עם הקשר בין שנות נסיון לידע. אני לא בטוח שקל למצוא קשר כזה. מה שאני כן יכול להבטיח שקיים קשר בין מספר סבבי הלמידה לרמת הידע וההבנה.
אז לפני שאתם רצים לספר על 4, 5 או 10 שנות הנסיון שלכם, ענו על השאלה: האם אלו 10 שנות נסיון, או סבב למידה אחד שפשוט נמשך כבר 10 שנים ?

ארבעה אתגרים בהוראת מבוגרים שאתה צריך להכיר

בעולם בו אני גדלתי היתה מוסכמה בנוגע ללמידה: אתה לומד כי אתה צריך. אתה צריך ציונים גבוהים בחטיבה כדי להגיע לתיכון, אתה צריך ציונים גבוהים בתיכון כדי להגיע לאוניברסיטה, ואתה צריך ציונים גבוהים באוניברסיטה כדי להתקבל לעבודה.


האשם לדעתי איננו חוסר הסקרנות של הילדים, אלא שהסביבה הלימודית וסביבת החיים הרגילה שלהם היא מאוד שונה.
בתור ילד אתה לא מנתח טקסטים ספרותיים או פותר תרגילים במתמטיקה מחוץ לכותלי בית הספר.
אם נזכור שבאופן טבעי אנשים (וגם ילדים) מתעניינים במה שקרוב אליהם ומעסיק אותם, קל לראות את הניתוק של בית הספר בתור סביבה לימודית המנוגדת לסביבת החיים הרגילה.

הסיטואציה הבית ספרית מציבה בפני המורים אתגרים גדולים מאוד. לפעמים זה מצליח, ולפעמים לא. מה שמעניין זה שכשאנו עוברים ללמידת מבוגרים עולם המושגים שלנו משתנה מקצה לקצה. אם ננסה ליישם את שיטות הלמידה, המוטיבציה והעבודה הבית-ספריים על מבוגרים שמנסים ללמוד צפוי לנו כשלון.

מבדיקה קצרה ברשת חוקר בשם קוולס חיפש את המאפיינים הייחודיים של לומדים מבוגרים, והנה הרשימה שהוא הציע:

1. לומד מבוגר הינו בעל זהות עצמית מגובשת.
2. הוא ראה בחייו דבר או שניים (המהווים קרקע ללמידה).
3. צרכי הלימוד שלו קשורים לעבודה היום-יומית.
4. הוא מרוכז בבעיה וביישום מיידי של הידע.
5. מוטיבציית הלימוד שלו היא פנימית ולא חיצונית.

בהתבסס על הנסיון שלי עם כיתות של מבוגרים, ועם אופי הלמידה שלי עצמי, אני חייב להסכים עם כל אחת מהנקודות כאן. לומדים מבוגרים נכנסים לתהליך הלמידה ממוקדים בבעיה ספציפית. אם גם אתה הולך ללמד כיתה של לומדים מבוגרים, הנה ארבעה אתגרים שלומדים אלו מציבים בפני המרצה שלהם:

1. כיתה סופר-הטרוגנית.

 

כיתה הטרוגנית רגילה כוללת קבוצה של ילדים באותו הגיל שעברו מסלול דומה, אך הם בעלי ציונים שונים, יכולות שונות ומצב סוציו-אקונומי שונה. בלמידת מבוגרים אתם יכולים לשכוח משכבת גיל אחידה או מסלול דומה.
זה מאוד נפוץ להכנס לכיתה שמורכבת מתלמידים שכבר מכירים כמעט את כל החומר, יחד עם תלמידים שחסרים להם דרישות קדם בסיסיות כדי להירשם לקורס.

2. הם יותר חכמים מהמורים שלהם.

 

טוב זה תלוי גם בך קורא יקר, אבל הרשה לי לשתף מנסיוני. חלק גדול מהתלמידים המבוגרים שאני לימדתי היו יותר חכמים ממני. חלקם ידעו יותר ממני על תחום הידע שאותו אני צריך ללמד אותם, וחלקם היו בעלי ידע כללי הרבה יותר רחב.
זה מאוד נפוץ כשתלמיד אחד עונה לתלמיד אחר, לפני שהמרצה מספיק בכלל להבין מה היתה השאלה.

כשמדובר בילדים אנו מתוכנתים להקשיב לדמויות סמכותיות ובוגרות.
איך תגרום לאנשים בוגרים וסמכותיים להקשיב למה שיש לך לומר ?

3. גם מבוגרים מחפשים קיצורי דרך.

 

למרות כל הנאמר לעיל, קחו קבוצה של מבוגרים ושימו אותם יחד בכיתה - תגלו שהם מתנהגים קצת כמו ילדים. הם מאבדים ריכוז מהר, שמחים לצאת הביתה מוקדם והכי כיף אם אפשר לפטפט קצת בלי שהמורה ישים לב.
אבל הצרה הגדולה באמת שלומדים מבוגרים קיבלו ממערכת החינוך (עוד מהתקופה שלהם בתור ילדים) היא הנטייה לחיפוש קיצורי דרך. במהלך הלמידה בבית הספר הדבר המדיד היה הציונים. אם קיבלת ציון גבוה יכולת להמשיך במסלול. זה אומר שאם מצאת דרך לקבל ציון גבוה בפחות השקעה, הרווח היה כולו שלך.
לומדים מבוגרים שעדיין יש להם שרידים של נטייה זו, מחליפים את הציון בבעייה ספציפית בעבודה. אם הם יצליחו לדלות מהשיעור את הפתרון של הבעייה הממוקדת שלהם בכמה שפחות השקעה, הם מרגישים שהרוויחו.

4. הלומד מחליט בעצמו מתי הוא הבין את הנקודה.

 

מורה בבית ספר הנתקל בנטייה הנרכשת לקיצורי דרך לרוב ימצא את הקיצור ויסגור אותו (למשל, על ידי מבחנים קשים יותר או שמערבים חלק רחב יותר מהחומר). כשמדובר במבוגרים המורה איננו זה שנותן את ההערכה, אלא הלומד עצמו. כשהוא מרגיש שהבין את הנקודה והספיק לו, אז זה מספיק.
בטפסי חוו"ד על מרצים, ביקורת שעולה לעתים קרובות היא שפרק מסוים היה מיותר, שאפשר היה לדלג על חלק מהתיאוריה או שחבל שלא הסבירו פרק אחר או נתנו דוגמא אחרת. כך, אחריות המרצה בלימוד מבוגרים מכסה לא רק את אופן הלימוד, אלא גם את בחירת הנושאים והיקפם. בניסוח אחר - המורה מלמד אך התלמיד הוא זה שכותב את המבחן ונותן את הציון.

כל אחד מאתגרים אלו הוא פתיר אם מכירים בו, אבל כדי להתמודד אתו יש להבין דבר אחד חשוב: הוראת מבוגרים שונה מהותית מהוראת ילדים. אם תתמקדו בקהל שלכם, תבינו מה מעניין אותם, וכיצד אתם יכולים לעזור להם להשיג את המטרות שלהם, יש סיכוי לא רע שתצליחו לעזור לאנשים ללמוד.

שתי שתיקות רעות ואחת טובה

בואו נדבר על הכמעט-נגיד יעקב פרנקל. בדיון שעלה השבוע בפורום פרזנטציה עלתה השאלה מדוע זכה הכמעט-נגיד לביקורת כה שלילית, והאם היה יכול להגיב או לנהוג אחרת כדי לשפר את מצבו. אני בהחלט חושב שכן. פרנקל בחר בטקטיקה של שתיקה. החשדות נגדו פורסמו ב 12/7. באותו יום הוא הגיב בקצרה ומאז במשך מעל שבועיים לא נשמע קולו, עד ל 29/7 שם הודיע על פרישתו.

בעוד ששתיקה יכולה לשמש בתור אמצעי רטורי רב-עוצמה, שימוש לא נכון בשתיקה הינו בעל פוטנציאל הרסני. להלן שתי שתיקות גרועות ואחת טובה למרצים (וגם לפוליטיקאים).

1. שתיקה מעיקה

 

חבר לעבודה שאתם לא מאוד מיודדים אתו צריך להגיע לאזור שלכם ומבקש טרמפ. אתם מסכימים בנימוס, אך לאחר 10 דקות נסיעה הסמול טוק הרגיל מסתיים ואתם תקועים אתו ברכב לעוד 30 או 40 דקות.
חלקנו אולי מסוגלים להאזין לרדיו ולהירגע, אבל רובנו נתחיל להרגיש מועקה. מהר מאוד נעלה בעיניי רוחנו את כל החוויות המוזרות ביותר מהימים האחרונים רק כדי שיהיה לנו מה להגיד, שחלילה לא נצטרך לשבת ולשתוק עם האדם הזר הזה שיושב לנו במכונית.

השתיקה המעיקה מאופיינת בדיוק בתחושת המועקה הזו. כולם מרגישים אותה ורק מחכים שהיא תגמר. אנשים שנמצאים בסיטואציות של שתיקה מעיקה רוצים רק לברוח מהסיטואציה.

זו הסיבה שממליצים לכם לא להסתבך עם עזרים טכניים בזמן ההרצאה. רק תמשיכו לדבר. הקוד לא עובד ? מתנצלים וממשיכים הלאה. השקף לא נטען ? מתנצלים וממשיכים הלאה.
האלטרנטיבה היא יצירה של שתיקה מעיקה, בה המרצה מנסה לפתור את הבעייה הטכנית, והמאזינים, שאינם יודעים מתי זה ייגמר רק רוצים לברוח מהסיטואציה.

2. שתיקה כזכות

 

השתיקה השנייה שהיא בעיניי הרסנית כאמצעי רטורי היא זכות השתיקה. בעולם המשפט העברי אומרים שאין אדם משים עצמו רשע, כלומר שכדי להגן על כבודו של אדם, אל לנו לנסות לסחוט ממנו הודאה באשמה (שאולי תנתן בעקבות לחץ) ועלינו למצוא ראיות אמיתיות.
למרות חשיבותה הרבה של זכות השתיקה במשפט, אל לנו לשכוח את תפקידה הרטורי של השתיקה, הנגזר מהביטוי ”שתיקה כהסכמה“. כשאדם עומד מול האשמה ושותק הקהל מתחיל להעלות השערות ולרוב מצבו מחמיר.

בואו נשאר עם עולם ההרצאות כדוגמא. אם באמצע ההרצאה מאזין שואל שאלה ואתם מתעלמים (תשובות כגון: זה לא חשוב, אני מעדיף לא לענות על זה, וכו') אתם מאוד מקשים על אותו מאזין ועל חבריו להמשיך להקשיב לכם. הוא לא מבין למה מתעלמים ממנו ומרגיש דחוי.
אם לעומת זאת תענו בפשטות ”אני לא יודע“, שמרתם על האנושיות שלכם והשארתם את המאזין בעמדה שהוא יכול להמשיך להקשיב, מאחר ולא זלזלתם בשאלתו.

הפעלת זכות השתיקה של נאשם מוחלש אל מול חוקריו הינה בגדר המוצא האחרון. אבל כשגורם בעל כח (כדוגמת מרצה) משתמש בזכות השתיקה זה פשוט נתפס כזלזול.

3. שתיקה כאמצעי רטורי איכותי המשמש להדגשת המסר

 

אחרי שתי שתיקות רעות מגיע תורה של השתיקה הטובה, היא שתיקתו של אלון גל. גל מדבר בכל שישי ברדיו 103 והשיחות מוקלטות ברשת. כדי לחזק את המסר גל מוסיף 2-3 שניות של שתיקה לפני כל משפט חשוב.
לשתיקה שתי השלכות: בהיבט הראשון היא מבליטה את המשפט החשוב. במקום להיבלע בבליל של טקסט המסר מופיע לבדו. כך ברור לכולם שעכשיו מגיע החלק החשוב (לפני שבכלל שמענו מה תוכנו).
בהיבט השני השתיקה יוצרת בלבול. המאזינים וגם הצד השני בשיחה לא מצפה לה. אנו מצפים לרצף דיבור בלתי פוסק. כשיש שתיקה אנחנו רוצים להכנס ולהגיב, למלא את החלל. השתיקה נותנת לנו את השניות היקרוב כדי שנעכל את מה שנאמר עד כה, נחשוב על מסקנה, נתחיל לגבש תגובה ואז גל ממשיך לדבר ומושך אותנו חזרה לסיפור שלו.

השתיקה מונעת מהמאזינים ללכת לאיבוד, בכך שהיא מכריחה אותם לתפוס את הנשימה, להתקדם בעצמם עד שכולם באותו הקו ואפשר להמשיך.

שתיקה רטורית לצורך הדגשה לוקחת בסך הכל 2-3 שניות לפני המסר. למרצה שיש לו מה לומר, ההדגשה שמתקבלת שווה זהב.

אינני יודע מדוע פרנקל בחר את השתיקה השנייה כטקטיקה. הנסיון מראה ששתיקות ארוכות מייצרות מצבים של איבוד שליטה והן כמעט לעולם אינן הפתרון הנכון מבחינה רטורית.

אני כן ממליץ למי שיש זמן להקשיב לאלון גל. וכמובן לנסות ליישם לפעם הבאה שיש לכם משהו מעניין להגיד.